שירים ישראלים

בקולה הרוטט והנרגש, הגר אנוש הזכירה לי את רות דולורס וייס. כמו אצל וייס – הטון הפנימי חזק הרבה יותר מאשר זה הבוקע ממיתרי גרונה. זה כמעט כל הסיפור. שומעים  בסאבטקסט את תוגתה העמוקה, כאילו זה מקור מעייניה השיריים. השיר על מצוקה

פאר טסי הופך לאט בבטחון למלך הדואטים של הז'אנר הים תיכוני. לאחרונה סקרתי ארבעה – עם עדן בן זקן, פבלו רוזנברג, מאור אדרי, ניר מנצור, במסגרת פרויקט "הפוך לשנינו", ועכשיו עם שרית אביטן. מה פשר הדואטים? כי טובים השניים מן האחד

נקודת  המבט העכשווית מולידה געגועים לימים הם שהיינו ילדים. הזיכרון מומר בהתרפקות. שישי בערב. הברזלים עליהם ישבנו, הקולנוע הישן, מגרש המשחקים, ארוחת שבת. עוטפים אותם (את הגעגועים) בהרמוניות רכות, נוגות ונוגעות. בקצב מידטמפו אמצע הדרך. צלילי השבעים מרחפים באוויר. ירמי

זהר מאירי שרה בקול רוטט שיר של אובדן עצות. השאלה "מה עושים עם כל האהבה הזאת?" היא שאלה רטורית. אין מה לעשות. "להניח לה ללכת" , "לנער עצמי ממנה", "לחלק אותה בין בני האדם" הם ניסיונות התחמקות סתמיים. באהבה אי

השיר הגיע בזמן. רוקפור יכולה להציע אותו לתעמולת הבחירות.  חצי עם ככל הנראה מאמין שהמצב הוא דבש, כמו שמלכת הדבורים רוצה שיחושו – שהחברה מושלמת, שזה בסדר שהמנהיג מחסל כל הטוען לכתר, כשהוא למעשה מנהל עניינים על "פחד וחנופה". רוקפור אינם

דבש אאוט. החיים חלווה. למה להם פוליטיקה כשאפשר לחגוג. אחרינו המבול. אם נראה שקשה – בסוף יוצאים מזה. עם ישראל של ימינו?  לחלום  מתוק, לשתות עוד קפה בקטנה, לרקוד, להכות בתוף. מתאים למשל שלושת הקופים: האחד מכסה בידיו את פיו, השני מכסה את עיניו,

נוי פדלון מתבססת בצמרת מסלסלות שירי ההתבכיינות על אהבות כושלות. שמעה "ממכונית שעוברת איזה שיר שהזכיר לה", והיא רוצה להאמין שנאמין לה ש"איזה שיר" ששמעה ברחוב ממכונית עוברת – עורר אצלה את כל הסיפור הזה שהיא מתבכיינת עליו ומטיחה בגוף שני

כשאדם מדבר עם עצמו – על מה זה מעיד? הפרעה פסיכיאטרית או שיח פנימי שפוי? רוית בטאשוילי מדברת עם עצמה, כי אין לי עם מי לדבר, ומתברר לה, שעל רקע חוסר התקשורת עם מי ש(אינו) נמצא איתה – דווקא טוב

דניאל זמיר נאחז בתפילת הודיה קצרה הנאמרת עם השכמת הבוקר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".  עניינה של התפילה קשור לאמונה, שבשעת השינה מתנתקת הנשמה מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר

שני פונה פוצחת במסכת התבכיינות פשטנית על העולם. הכל רע-רע-רע, פעם אנשים היו רגישים, הרגישו יותר שבת ויותר אלוהים, אהבה היתה אהבה, אנשים חיים בערך, אז בא לה לשרוף הכל "כמו איזה לא נורמאלית".  הניסוח לא מתוחכם-לא בהיר, שטחי, והכתיבה

שי רון רצתה להגיד דברים פשוטים, אבל היומרה סיבכה אותה וסירבלה את הטקסט – משהו על ראש שנמצא בתוך מקום שמצייר את הרגש של הלב ושל הכאב, והלב משקר למוח. ועל זה ייאמר: בלבול מוח לא קטן. בסך הכל רצתה לומר

אדם גורליצקי רוצה להאמין ש"לסיפור הזה יכול להיות  סופטוב". המשפט אקראי. האם הוא מתכוון ל"סיפור" האישי ("אני כבר חצי מת/ אבל גם חצי חי"), הלאומי, סוף המלחמות, ביאת המשיח, איזשהו סופטוב כללי? יחסי? כל התשובות נכונות? עד אז "תכתוב לאט בשקט" גם

הוא נתן את השירים שכתב "רק לה" – לאחרים לקרוא?!  מתברר  ש"כולם מכירים אותם בעל פה" (מכתבי ויראליים?) מה רצה להשיג? השתתפות בצער? הקנטה של האהובה הפוגעת?  למרות שמדובר בז'אנר הגברים בוכים בלילה, הלב של המתפלץ בוכה דווקא בקיץ. הגיע

התוכנית החדשה שמיקי גבריאלוב רץ איתה נקראת "זוכר את אריק איינשטיין". את "הולך עם החלום" הוא היה מציע, נדמה לי, לאריק. המנגינה, הטון, המסר האופטימי שבשיר – לכל מי שממשיכים לחלום. "יש לי חלום"', אמר בזמנו מרטין לותר קינג בנאום שבו קרא

רונה קינן ממשיכה במסע מוסיקלי חדש ועדכני מאז שחברה למוסיקאים תום דרום ותמיר מוסקט. "זמן לבן" לוקח לתוך מציאות של תל-אביב בחלום רע של  "השרויים בעלטה". קינן  הולכת עם הזמן לאחור טרם בנייתה של העיר. הזהב הלבן כמו מסמל את תל-אביב של מעלה

אז, באמת, מה יהיה איתך בסוף יובל? ננסה להיכנס למבוכי מחשבתו.  הבנאדם חופר, מתחשבן עם "יובל", תוהה על מר גורלו, מחבר  משפטים דרמטיים כמו "זורק את כל החלומות לפח" קלישאות כמו "להתגרות בגורל" עם תהיות פשטניות כמו "מה יהיה איתך בסוף" או

אחרי כל השנים שחלפו – עדיין מבכה אהבה, זו שחמקה לו. האם כל כך רע לו עכשיו, שהוא מתרפק ברגש גואה על האהבה ההיא?  לורן פלד הוא מהזמרים שישכנע אותך בקולו המלנכולי, שתוגת הצער שלו אותנטית. אין צורך במטפורות מנופחות  כמו

לכבוד הקיץ שיגיע, מגישה רננה נאמן תחזית רגשית לא מלבבת. שלושים ואחת מעלות בצל פלוס לחות שלש שמונים-תשעים אחוזים לא תרמו מעולם לאהבות לפרוח. למרות התנאים הקשים, רננה נאמן מבקשת ממנו אהבה  בלי תנאים, בלי להשתתף בכאבו/ צערו, אהבה לדקה/

"שכונת המצליחים" אינה הבעיה, אפילו לא הפגישה המוזרה עם אלוהים במעלית, אלא הנפש הבוכה. הפרספקטיבה הסוציו-אקונומית היא רק רקע למצוקה הפנימית. את הנפש הזו מצליח אורי ביילין להביע בשיר הקצר, להעניק למילים תוכן אמוציונאלי נוגה החל מצלילי הפסנתר בפתיחה, המשך

ילדות בעיני מבוגר יוצרת אידיאליזציה, שמשמעותה תום,  געגועים לילד שבך. המודעות שלא היתה בילדות –  קיימת בבגרות.   אסנת הראל ועידן-חיים דוד מתרפקים על ימים אחרים, שמעוררים רצון להיות שוב ילדים ללילה אחד,  לחזור לימים מאושרים, נטולי דאגות. המוסיקה אכן מחזירה

ותודה לשלמה ארצי על  "תתארו לכם עולם יפה / פחות עצוב ממה שהוא ככה", שהיה ההשראה והסיבה לשיר. ליאור נרקיס גייס חברת יצרנים למניפולציית חאפלה עממית שתעיף את קיסריה. חיפשתם קשר? – בבקשה – זו קיסריה. ארצי כבר אינו השליט הבלעדי

אז מה הבעיה שלה? – בעיה. מה קרה לה? מבולבלת, נבוכה. הכל נעשה, הכל נאמר. מה חשוב מה אומרים עליה. אפילו לכתוב על עצמה שירים נמאס לה. אולי תסתפק בחיבוק, לא להרגיש לבד. דניאל ויסמן מופיע כאן בקרדיט הראשי על

מי צריך לשלם בוכטות על פסיכולוג כשיש כאן רצפט ממש זול לצאת מבלגנים ולהשיג את "כל הטוב" : לחלוץ נעליים ולרוץ בגשם. קלי קלות. רוני נדלר עפה על הפתרון הסופי שמעניק לה דרכון נצחי לאושר. לא ברור למה הלכה לאיבוד,

מה היא אינה יודעת בדיוק ? – שהוא "הפוך מהיקום"? אייל גולן חותם על זה? "הפוך מהיקום"?  נאמר שאייל מבין למה התכוון המשורר שכתב לו את  שיר על סבלו של האוהב שממשיך לסבול מאהבות נכזבות בשירים. יכול להיות שאת מה

יצרני מוסיקה תפרו לסטפן לגר שיר. האיש להיט, יש להמשיך מומנטום. מדובר באסטרטגיה שיווקית. "יאסו" עם סטטיק, בן אל ועדן בן זקן – חלק מניהול הקריירה שלו. המשמעות היא בעיקר – ניצול נתונים כדי להתאים לו שירים מקדמי קריירה. "2019" נשמע

גיל ויין הלחין  שיר לקולה הגבוה של רבקה זהר. היא שרה געגועים לימים אחרים שאומרים מנקודת הזמן הזו – אהבת ילדים תמימה, נטולת פחדים, התמזגות עם הטבע, שירים על חופש, מילים של אור והבטחות, ובקיצור – אידיאליזציה של יחסים. מושלמות נטולת

ממהרים להלחין אצלנו "שירי משוררים" – גם כאשר אלה (השירים) לא תמיד מתחננים למוסיקה. מצד שני, לעיתים, כשהם כבר עוטרו בצלילים, המשורר יאמר – ואללה. פרשנות, שלא חשבתי עליה. עושה חסד עם השיר, מעצימה אותו. זוהי גם טפיחה על האגו

קלרה סבג כל כך מטורפת עליו, שהיא מוכנה לותר אפילו על אהבה, תסתפק בסתם דיבור איתו. איך שרו הגששים: מה הוא עשה לה מה הוא עשה / כש… כשעיניו הוא רק נשא נמסה היא כמו חמאה על המחבת.  בגרסה של סבג –