שירים ישראלים

יובל דיין מנסה – תורת חיים על קצה המזלג. שם המסר: נתינה.  מה אתה יכול לתת לא רק לעצמך אלא גם לאחרים.  דיין שרה על הקטנת ה"אני" לטבות הזולת. המסר ההומני הוא חזות השיר. "זה רק להיות פחות אני בשביל

לא הכי הבנתי את העלילה. זה שהם עשו אהבה על פסנתר שבור בארץ רחוקה וזרה (חייבים לומר –"לא שלנו"?) – ברור כאור הבוקר. זה שהם רקדו כל הלילה על הגג של השכנים – הגיוני,  אם כי למה להפריע מנוחתם. אין

אהבה נוסח דניאל קורן. יש בה מוסיקה של צלילים "שנמסים לאט", הכל סביבה הופך "חלום חסר משקל". קורן מנסה לגעת בקשר שבין חומר לנפש, מה שהרגש מחולל במציאות, כמו גם  בקשר בין נשימה לחלימה. הלחש הממולמל של הפתיחה הופך הרמוניות שמימיות על

הזמר של "בלבלה" פוגש את זוכת "דה פור" לדואט התבכיינות, שנועד לקרוע את הלב. אומר מיד: ליבי נשאר יציב ורגוע למרות הגעגוע והקעקוע שהיא עשתה, למרות שהיא "צורחת" את השירים שלו באוטו ונלחמת בלבד קארטה. שאאמין למקבץ הרדוד? הצחקתם. מוטי

רונן שטינבאום מבכה את עצמו בתוך עולם מודרני כאוטי, שהופך אותך מנוכר יותר ומעוקר יותר, תועה בדרכי החיים. זה שיר עצוב על הליכה לאיבוד וחיפוש מפלט נפשי. אולי אתה יודע מנין באת, אבל אין לך מושג לאן אתה הולך בתוך

ברק ביטון שר על התאהבות בלתי ממומשת.  זהו לרוב השלב הראשוני בהיווצרותו של קשר של אהבה רומנטי. התאהבות מאופיינת בסערת נפש, פרפרים בבטן, מחשבות בלתי פוסקות על האהובה, ותחושות של אופוריה. התאהבות נראית כמוליכה לעבר מערכת יחסים  ומנגד, נכשלת  בגלל מחסומים נפשיים, יוצרת תחושות של דיכאון ודכדוך עמוקים. ביטון מייחל לרגע

הם "משאירים לאחרים" את האהבה, שר לירן דנינו, כאיזשהו משחק לשון על "אמרת שנישאר כל החיים",  בקטע שיכול להתפרש כתחושת נחיתות  מול יחסים מוצלחים של בני זוג אחרים. הניואנס הלשוני הזה הפך לשמו של השיר, שהוא מיחזור של אינספור שירי לב גבר שבור,

אילן דמרי מנסה לצחוק על עידן מודעות היתר. לא בטוח שמודעות מגדירה נכון את התובנה, כי היא מהווה מושג יחסי. העובדה שאדם מודע לעצם קיומו של דבר מסוים, עדיין אינה אומרת שיעבוד או התמכרות. דמרי התכוון לומר: כאשר המודעות לעניינים

מדברים הרבה על חזרה לשורשים ועל מוסיקה מזרחית, אבל רוב מי שמדברים – אין להם מושג בשורשים. המוסיקה ה"מזרחית" הממוסחרת, זו שמכתירה מלכים חדשים ונצפית במיליוני צפיות, היא בדרך כלל פופ שכתוב ע"י יצרני קונפקציות מוזיקליות שעובדים לפי הזמנה. יערה

הבנאדם חוזר לחיפוש עצמי. אברהם טל כבר לא ילד. אולי זה משבר גיל הארבעים, שמחזיר אותו לשאלות בסיס קיומיות, שמאפיינות אנשים צעירים, שנוסעים להודו לחפש את עצמם. נע בין אור מסנוור לחושך. כך או כך – לא מצליח לראות. הוא

גיא פינס שמע את השיר? רועי ביתן מזמין אותו להקשיב. מי יודע: בעוד שבוע-חודש הוא ייכנס לתוכנית שלו כסלב. לפי השיר, לא בטוח שביתן מת על פינס. הוא כתב סטירה על השיטה, ומשדר אותה בראפ-ספוקן וורד נוקב. למעשה – שיר

החיים הם יפים, יצירת מופת של אלוהים, ומבחינת ישי לוי – הגם שעבר כבר "הכל" בהם, מבחינתו החיים תותים. "באתי לאהוב ולשמוח, נצחתי בזכות המוסיקה, ואני לא מתנצל על זה". למה שיתנצל? מנין ההרגשה שהוא צריך להתנצל על מה שהוא?

אילו הייתי יועץ אומנותי של גילי ארגוב, הייתי מציע לו לוותר על השיר הזה. סיבה: דוחפים לו פסיכולוגיה באגורה על כביכול הקשר הטראומטי בין ילדות לבגרות. את הסיפור של גילי ארגוב אין מי שלא מכיר. אינני פסיכולוג, אבל אני יכול

אנשים צעירים עוזבים בית, אהבה נכזבת ונוסעים לעתיד מעורפל. קוראים לזה "לחלום בגדול". מאיר שושן מספר את הסיפור שלו. אין בו משהו מקורי מיוחד שיש לרוץ לבשר עליו בראש חוצות, לא הטקסט, גם לא המוסיקה. מצד שני – הכל כאן

גם ניב דמירל ברשימת הזמרים הבוכים על על אהבותיהם הנכזבות, מבכים את געגועיהם. מה עשית לי, מה את עושה לי  היא לשון פרוזאית כמו מקונן  "אני מסכן תרחמי עלי", מצד שני השורה – "את נעלמת לי/ ולא שכחתי את המנגינה" היא

איך הזמן עובר, אבל היא נשארת בתמונה.  החיים לבד ("הכי קרוב אלי") ובלעדיה –"מציירים זכרונות" ופניה מאירות אליו "מתנת שמיים". לך תסביר מהי אותה "מתנת שמיים"? בביקורת אתה מנתח שיר לפי איזשהו רציונאל. המילים, הלחן, העבוד – האם הם יוצרים

מוסיקה ישראלית 2018.  על מה שרים אנשים צעירים? על בדידות במיטה. כמה לא טוב לי בלעדיך. קר לי בלעדייך – בשני קולות. שיר כזה יכול היה להיכתב בברלין. בדידות חורפית אירופאית מפונקת שכזו. לא ארץ אוכלת יושביה, לא פצצה פוליטית

ניסיון לשכנע אהוב לחזור אחרי ש"ברח ללא מילה". השאיר אחריו מטענים של זכרונות. האוהב מתגעגע לקול, לאהבה, לשירים הישנים. ניסה לחשב מסלול מחדש. מנקודת התחושה העכשווית – יש מקום לחדש יחסים. רק שיבוא. איך בוחנים שיר חדש  של יהודה פוליקר?

הסינגר סונגרייטר מפעיל אקורדים פשוטים, מלודיה וקצב שבין פולק לרוק כדי לספר את סיפורה של מי שממשיכה לחפש את עצמה בנתק מוחלט, כשמה שעוד מחבר אותה עם היקום זה הריקוד והמוסיקה – כי הם מביאים אותך "להתערבב עם היקום". היא

הבנאדם במצב קשה. "אילת עם ילדים – סיוט של החיים", "לא מוצא שום מנוחה", "כועס על כל העולם" "את ואני לא מדברים", ועדיין למרות, ואולי בגגל הכאוס האישי, מבקש "תאהבי אותי גם", "תאהבי אותי סתם". כלומר? בלי סיבה, כבדרך אגב?

יש לו "קצת זמן", אז הוא עשה לה טובה וכתב לה. זה כל מה שהיא שווה?- "קצת זמן". הרי לפי השיר – באובדנה איבד את האושר והעוגן של חייו. לפי הלך רוחו המדוכדך – יכול היה להקדיש למכתב כל זמן

האגו שלו שתלטן, איך נתן לה ללכת, אבל איפה האגו הזה, כשגם את שיר הכאב שלו – היא שרה ולא הוא. נו, מה אם אמינות? נוי פדלון, במקום להשאיר את השיר  לזמר ממין זכר, החליטה שהיא תבצע/תקליט אותו. לפי דפי הקומוניקט

אני זוכר בשנות התשעים רוקרית עבריה, שכנראה רצתה להיות  ג'ניס ג'ופלין מקומית. כשסי היימן שרה במועדון לוגוס ז"ל  "באת אלי ולקחת אותי אליך", שמעתי זמרת רוק, ששרה רוק בעברית,  הולכת חזק עם הקצב, עושה בלוז מ"עולם תעשייתי" בנגינת מפוחית נסערת. סי היימן

אז מה פשר התוגה שהוא מכיר? מה מרגיש ליבו? מה הוא בכל זאת מסתיר? מה בדיוק עבר/ עובר ביניהם?  מה החברים שלהם אינם מבינים? למה מתכוונים ב"לא מתאים להם"? בכלל: מה יום מיומיים? התשובה אולי נמצאת בשאלה: "אהובתי האם עדיין

גיל שפירא  מעדכן אינפורמציה על עולם ההיכרויות. כמו בכל סטירה יש מקום להגזמה והכללה, אלא שבכל עשן יש אש, ולכן – הציניות לגיטימית. בואו נאמין שיש עדיין מי שמגיעים ל"האחת והיחידה" לא דרך "שוק הבשר". שפירא מתאר שוק ההכרויות שבו כולם

מאור כהן?  מתברר שהשם כל כך נדוש שיש עוד מאור כהן במוסיקה. לעצם העניין: קסם מוסיקלי לא נולד תמיד ממה שנקרא בל קנטו (Bel Canto). כהן הוא קודם כל סונגרייטר, אבל מהסוג שיעדיף לשיר את הנרטיב של עצמו. השיר הוא

השיר מתוך האלבום "שלום לתמימות" של רונית שחר שיצא ב-1996. על מגע אולטימטיבי של סוף ביחסים, כי אין דבר אחר שימלא את החסר. הייתי בהופעת ההשקה של האלבום ההוא. פשפשתי בגזרי עיתונות ומצאתי את הביקורת הזו' 22 שנים אחרי:  ראיתי אותה

מה שרה דורון טלמון? שהנמנום יביא ישועה לאדם ולאונושות. זו התובנה? נגמרו לה הרעיונות, שהיא מבקשת לנמנם נונסטופ. להקות פולק של פעם נגעו במסרים עמוקים יותר, בסביבה בה הם חיים, בעניינים של חברה ואידיאולגיה. אנחנו לא חיים בשווייץ. זו ארץ