אלבומים ישראלים חדשים

עברי לידר הגיע למטרופולין של עופר מאירי. הם התכווננו לאותו תדר מוסיקלי – במילים, במנגינות, במצב הרוח הקודר-נוגה-אפלולי.  ראש תחושתי אחד שיצר מפגש פורה ומפרה בין הטון המדוכדך של לידר והתפאורה המוסיקלית הסהרורית של מאירי העוטפת את המילים והמנגינות לאורכן

ה"שם יש" לפי יונה וולך – כמעט משב רוח נוסטלגי. המוסיקה לוקחת את המילים לנופים מעוררי געגועים משנות השבעים. ה"קצת אחרת" הזה. אלתור החליל וקצב ההקשה הנהדרים שחוברים למרחב צלילי של אווירה טהורה. שם טוב לוי "מצייר" את הסיפור התשוקה

ב"קצת שונה" השיר שפותח את האלבום, נסרין קדרי נשמעת כמעט מצטדקת, כשהיא מנסה לשיר על אחת "קצת שונה", אבל גם שהיא "אחת כמו כולם". שגם היא "כואבת". שהיא גם אוהבת מוזיקה. שהיא "נרגעת בדרינק עם חברות". זה סוג של תמרון

מאיה בוסקילה מחלקת טיפים למי שהאקס שלה הוא עכשיו אצלה. השיר נקרא "תקשיבי לי". הוא היה פעם בשבילי עכשיו הוא בשבילך, היא שרה בעצב רב. והטיפ? "תקשיבי לי אני יודעת / אל תנסי לחבק / שהוא כועס אז הוא נסגר /

ביקורת? תחסכו ממני. תלחצו מטה על הלינק לביקורת ההופעה. מבחינתי אין כל חדש. התיעוד של ההופעה המשותפת מאשר: אם יש סולם למיינסטרים מחניף במוסיקה הישראלית – לרמי קלינשטיין וקרן פלס אין מתחרים. הם סולד אאוט!  השניים מתחבקים בחיבוק של זהב

הייתי בהופעה הזו, יוני 2015. זיכרונות טובים. התיעוד מאשר. הכביש הראשי של המיינסטרים. מי אמר שמיינסטרים זה רע? כמעט לכל אורך הקריירה שלה, גלי עטרי הקפידה להתאים שירים לקווי המתאר שלה כזמרת. היא מעולם לא התיימרה לחרוג מעבר לגבולות שלה.

"אם מישהו שואל/ יש רק אהבה ואושר בינינו/ גם בלילה סוער/ גשם שוטף לא ייפול עלינו" מבקש רונן פרי באחד השירים היפים (אם לא היפה שבהם) באלבומו החדש – "אם מישהו שואל".  מילים פשוטות: אנא אל תספרי את האמת. למרות

הדר מלכה שרה את תחושותיה בטון מלנכולי ענוג. מהזמרות המנסות  להעניק לכאב יופי אסתטי בשפה שנגועה לעיתים בעילגות של שפת דיבור עדכנית כמו ""זה מרגיש לבד/ כשאני הולכת ברחובות העיר/ זה מרגיש לבד/ כשהנשמה נשרפת/ והכאב הופך לאשמה". "זה מרגיש

טל פוגל הלחינה את הפואטיקה הרגשית שלה. פוגל היא הסינגר-סוגרייטר, שאינה נבחנת על טווחי קולה, אלא על מנעד תחושותיה. לא שהוא רחב מאוד, אבל בפס הקולי הצר, הנוגה והמהורהר שלה קיים עולם תודעתי שמצליח להפוך לקולות, מנגינות והרמוניות המשדרות את

לאורך תשעה שירים מנסה סימה לוי דוכין לשדר משבר של אהבה נכזבת, בדידות, געגועים כאב ותסכול. הניסיון שלה להיות "חשופה" הופך לעיתים מלודרמטי על גבול רגשנות יתרה, שאינה תמיד משכנעת, כי זה בנשמתה. היא ממתינה לאהוב  שעות, ימים ושנים על

שירי האהבה של אדיר לוי שופעים תיאורי טבע. החבירה לנופים, לעונות השנה היא לעיתים מפלטו של המשרבט שמנסה לשאת חן: "ביום שהשמש מסנוורת את ליבי / נוגע בי השקט" או: "ועכשיו כשאת איתי / הגעגוע צף על מי אהבתי"  (השיר "אותיות ישנות")

חטפתי הלם קטן כשפתחתי את דף המילים של פלד. אלפי מילים קטנות דחוסות בצפיפות. משקפיים? זכוכית מגדלת? עשיתי עם עצמי עסק קטן.  אקשיב נטו על הכורסה, ואם אדלק, אחזור למילים. חזרתי. אודה ומתוודה: היפ הופ/ ראפ לא הקאפ אופ קופי

"צפה להפתעות" בסיום הוא שיר מתבקש לאחר תשעה שירים' שעוסקים בשגרת המציאות מזוויות שונות, אכזבה מקשר עם בחורות, ניסיון למצוא את האושר הנכסף בעתיד במקום אחר, העדפת הלבד על פני הביחד, הילדות על פני הבגרות, מבט על מי שאינה חיה

אתה לא צריך להיות פואטי מי-יודע-מה כדי לעשות בלוז-רוק בעברית. ספר את הסיפור ותן לגיטרות והחספוס הקולי להעניק לו (לסיפור) אמינות. יהודה עדר לא צריך להמציא עצמו מחדש. עשרת השירים ממשיכים קו המאפיין אותו מאז "מר גוסבארד" (2007). חלק את

סיפורים הופכים ל"כתמים של תרבות". לארז לב ארי יש כמה סיפורים כאלה במסע המוסיקלי שלו, חלקו רטרוספקטיבי, שהוא מבקש לשתף אותנו בהם משך כ-39 דקות, באלבומו השלישי "כתמים של תרבות". שיר הפתיחה, "עפיפון ברוח", תמונות של נשים גדולות שליוו את

ארבע שנים אחרי "את" ושנתיים אחרי "עוד יום" – עוד אלבום לישי לוי. אם ב"את" עמיר בניון הטביע חותם, בשני האלבומים האחרונים אין יוצר דומיננטי, גם לא מעבד יחיד שחתום על כל השירים. התמהיל: איזונים ביו בלדות האהבה ושירי קצב

אם נמאס לה משריקות, הוא מוכן להציע לה טרמפ. יש לו אוטו, כיסוי פרווה על המושבים, כלבלב מנענע את הראש שלו מצד לצד. איתי לוי שר על אחת שלא מוצאת את האחד שלה. בורחת כל הזמן.  איתי לוי צועק את

חן רותם בחרה בשם "חלום בלהות" לאלבומה החדש. אחרי שמונה שירים, אתה לא חש סיוט נוראי, אבל אתה מצליח לגעת במועקה שלה בכל אספקט של החיים.  אהבה? חן רותם מתקשה לשוחח בשפת האהבה. ב"תאהב אותי" מתרחשת דרמה. גיטרות חשמליות משתתפות

עשיתי next בשלט על שני הראשונים, "היא הולכת בדרכים" ו"בא לשכונה בחור חדש". הכי פשוט לומר – האוזן התעייפה משני אלה. אם לפתוח במשהו בניחוח אוריינטאלי, הייתי מעדיף את "בן בסט" או "כל הליל אני בגנך". לא חסרים לאלון אולארצ'יק

הקדשת אלבום שלם לאסתר עופרים דורשת העזה וכרוכה בסיכון. אני מעריך כי כאשר שירי גולן החליטה  לקשור את תחילת קריירת ההקלטות שלה עם עופרים, היא לקחה בחשבון את שני  ההיבטים הנ"ל. סיכון – כי איך שלא תשירי שירים המזוהים עם

בדרך לעצמו מנסה עידן יניב לאתגר עצמו מחדש באלבום חמישי.  אחרי ששמעתי עשרה שירים,  התחושה היא – בדרך כלל נשאר ליד עצמו. במיינסטרים המקומי, לא די בגיוס כותבים מקצוענים. ישנם זמרי ה"ז'אנר" שמפוצצים אולמות, ישנם מי שעדיין מחפשים לעצמם "ז'אנר".

האם לייחל למצב של סוף העולם והתחלה מחדש, או להתנחם בכך שציוץ הציפורים עוד נשמע, שאנחנו עדיין כאן, והכאב יכול לחכות? שיר ראשון ושיר אחרון באי.פי בן שבעה שירים שהוציאו אמיתי בן נון וליאור זיסמן. הראשון – "נתחיל הכל מחדש"

עידן רייכל מחפש יד חמה. מצפה לדבר האמתי שיקרה שוב. ממתין לנקישה רכה בדלת. לפי כמות השירים היפים שהוא כותב, רייכל צריך להיות המאושר שבאדם. הוא עדיין שומע נקישות רכות, פותח לעצמו דלתות חדשות, אבל אז מגיעה שורה מפתיעה וחריגה

בסוף הערב שהוקדש לשיריו, הגיע לאולם רקנאטי במוזיאון אלבום האוסף החדש של אלי מגן  "איש העולם הבא", אריזה דיסק כפול המכיל שירים מכל התקופות.  סמיכות הארועים כמובן לא מקרית. גם כאן (באלבום) וגם כאן  (בהשקה) יש סיבה להתרגשות: סיכום דרך של

הדרך אל אלבום חדש היא סוג של תכנון החלום הבא של האמן, כשהוא מתגשם, מתחיל תכנון חדש. "יקיצה" (שיר על תכנון החלום) הוא עוד התגשמות של החלום העכשווי של נורית גלרון, שירים אחדים שייכנסו לרפרטואר הראשי שלה.  החלום הוא שאיפה למה

התודות לבורא עולם מגיעות בשיר הפותח ובקרדיטים בחוברת המצורפת. אלוהים נמצא לצד המלחינים והכותבים. קיבל קרדיט. בז'אנר המזרחי, הוא נמצא כמעט בכל הפקה. אבל בואו נרד לאדמה: הקרדיט הראשי באלבום מגיע לאבי אוחיון ואסף צרויה. הם כתבו מילים, לחנים. צרויה הפיק

"הזמן לא זז מילימטר" – זו התחושה שלו, כשפגש אותה אחרי זמן רב, היא כבר נשואה עם ילדים. הוא נשאר באותו מקום, אבל  היא הלכה אתו לכל מקום. הפגישה תסתיים ללא נשיקה. היא תיעלם ברחוב המתעורר, אבל תמשיך ללכת אתו

היחסים עם בן הזוג תלויים בקצב, בשקט, ויש סודות אותם קשה לראות. מאיה הרמן נרגשת, מתרגשת בשלוש הדקות שהיא שרה לבן הזוג. העיבוד וההפקה של "הכל תלוי בזווית" נותנים עוצמות מסחררות לדרמה. קשה מדי לראות אותה, אבל הגוף עוד "מבקש להרגיש