רביב כנר הביתה
הבלגן. זה מה שגורם לרביב כנר לזעוק. לא ברור מי האמא, מי האבא. הכל חשוך. והכל לא ברור. רק שיחזירו אותם. הביתה עכשיו. שמעתי את רביב בכיכר החטופים. לוחם מילואים שזועק מדם ליבו. בשיר הוא דואב, מלנכולי, טון נמוך, ואז
הבלגן. זה מה שגורם לרביב כנר לזעוק. לא ברור מי האמא, מי האבא. הכל חשוך. והכל לא ברור. רק שיחזירו אותם. הביתה עכשיו. שמעתי את רביב בכיכר החטופים. לוחם מילואים שזועק מדם ליבו. בשיר הוא דואב, מלנכולי, טון נמוך, ואז
מה הן משאלות הלב שדורון טלמון שמרה לסוזן וגה וטרייסי צ'פמן? לכאורה, היא אמורה להיות מאושרת בבילוי של לילה בתוך מטעים באווירה נפלאה, אבל זוהי רק מראית עין. בשורת החוויה נמצאת במקום אחר. המאזין היה רוצה לשבת בתא הכומר כדי
לא הבנתי את הקשר לבריכת גורדון עד שקראתי את הקומוניקט המצורף (*) גם כך – מקרי בהחלט. זה שיר אהבה מלא חמלה לבת זוג שתמיר גרינברג מעבירו למגרשו האמוציונאלי. האנגלית מצילה, כי בשפתנו זה נשמע משהו כמו: "אהיה חזק/ אני
מיטב שרמן דואגת ליוני. מה דאגה? קרן פלס עזרה לשרבט את הסיפור על הבחור "עם הקטן הגדול", זה שמחפש ריגושים, לוחש לנשים, שבורח מהכל, שמדחיק הכל "בזכות האלכוהול" (בזכות?) . החריזה בסדר אבל תפורה ולא נשמעת אמינה. הסיפור סביר, אבל
אני נתקל בשירים רבים שבהם יוצרים צעירים פונים לאלוהים בבקשת עזרה. החיים האישיים אינם קו ישר וחלק, משברים מתרחשים לרוב כשרמת הציפיות של האדם מעצמו מתנגשת עם הישגיו ויכולותיו האמיתיים או בין מה שהוא רוצה להשיג לבין מה שהושג בפועל.
קיימת קלישאה שנאמרת לעיתים כלאחר יד: הגשמת כל רצון אפשרית, בכל גיל, בכל מצב, רק צריכים לרצות. שי המבר הפכה אותה לתרגיל פיוטי-מוזיקלי. רשימת הרצונות גדולה, ראו פירוט למטה בטקסט. אפשר לסכם אותה ב.. רציתי שיהיה לי טוב. המבר מאמינה
רון בוכניק הוא זמר של דואטים יפים. רצוי שהם יהיו מעט עצובים, מעט מתקתקים, בין אפרוריות לזריחת השמש. מבחינת האווירה והמצבהרוח, השיר הזה נשמע כמו המשך של "שקופים" שהוא חילק עם קרן פלס. הקול של העזר כנגד כאן של מירב
דורון טלמון שרה על ימי התום של פעם. הבר של הקיבוץ, כדור אורות עשן, טי-שירט ישנה, תחנת האוטובוס. הדברים שהוא אמר לה ("את יפה כמו מקודם".) למרות השריטות שאספו – התחושה היתה של עולם יפה, חסר דאגות – בביישנות דיברנו
יהיה נכון לומר ששי נחייסי חי בסרט? כלומר: הצורה שבה הוא חווה את המציאות היא כאילו מחט עמוסה באדרנלין תקועה בתוכו. לב רועש, הראש תמיד עובד, רץ בתוך סיפור. מעייף לא? אבל אז מגיעה המוסיקה: "צליל מתגבר יוצא מכלי שבור".
השיר נכתב לפני הסדרה "המרוקאים החדשים" כהתרפקות על הסבתא התוניסאית שמבטאת את האהבה והחום למשפחה בין השאר בתבשילים שהיא מכינה בסירים הגדולים. נזכרתי בזוהרה אלפסיה מהשיר של ארז ביטון, זמרת החצר המוערצת אצל מוחמד החמישי ברבט מרוקו, שחיילים נלחמו בסכינים
עוצמת הרגש של שי נחייסי מופנית אל גורם הזמן בחייו. הוא (הזמן) מנהל אותנו. במקרה של היוצר – עניין קריטי. רגע השיר היה מונח לפניך, רגע הבא – התנדף. הרגעים האלה שהנשמה מייצרת את מה שרצית להגיד – נדירים, אם
ניכנס לזרם התודעה של שי נחייסי. הוא לא יחזור עוד למוסיקה ישנה מרוחקת מהלב. הארה פנימית מובילה אותו עכשיו לכיוונים מנוגדים. מילים קדושות ממלאות את כל מה שחסר בו, ועדין חצוי בין קודש לחול, "שחקן בודד בין מגרשים". כיצד מודדים או מגדירים
מה חושפת הבדידות? מאיה אברהם השאירה אותנו ללא תשובה. שאלות לעיתים חזקות יותר מתשובות. וכאן? אין מילים לתאר אותה, כי היא "חונקת". אבל זו אינה רק הבדידות. "לב פועם" מבטא כמיהה להתחברות מחודשת. מאיה אברהם שרה את תוגת הגלמודיות. הטון
בז'אנר הפופ הים תיכוני (לאו דווקא "מוסיקה מזרחית") חוזר נושא אחד: האהבה ושברונה. הבנאדם הרוס מאהבה. בוכה את נשמתו. הקורבניות של הגבר בשירים האלה משוכפלת עד לעייפה, כאילו אין נושאים אחרים בעולם פרט לגבר הננטש שיש לרחם עליו. בשפת הקלישאה
דיקלה מקוננת אהבה נכזבת. לאן הלך הלב הטוב שלה. רק שלא "ימס לה בים של דמעות" ושלא יברח לה ללב אחר. סוג של כתיבה עממית שמתכתבת עם סגנון כתיבה בז'אנר המזרחי ערבי העממי. דיקלה שרה ברגש עצום את המילים. טון צרדרד
הלב השבור מכוסה אבק, נחנק, נדם – כשהוא הלך. התודה האמביוולנטית שיוצאת מסערת רגשות. דיקלה נשמעת כמי שחרב עליה עולמה. מצד שני יש תחושה שהקול המלנכולי הצרדרד המקונן כבר חוזר על עצמו בסוג של מניירה קולית אמוציונאלית – כחלק מהקונטקס