שירים ישראלים

יענקל'ה רוטבליט מוטרד מהעולם בעידן הזה. הכל התחלף לו. זה אינו העולם שהוא הכיר. בעיות: העולם הזה צפוף מדי, שקוף מדי וצודק מדי. מה עושים עם כל כך הרבה דורשי צדק. כמה שירי מחאה אתה יכול לכתוב, כשלכולם מגיע הכל?

הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בביטוי הנדוש "כפרה שלי". הקלות שבה עושה נצ'י נצ' שימוש בסמבה. צריכים להבין: ההיפ הופ בארצנו במגמת פניה לכיווני מיינסטרים מובהקים. כל אמרגן ילחש לאוזנו של הראפר: תעשה משהו מחניף, מרקיד, כייפי. אז בבקשה:

השיר הזה הוא תשובה חלקית לשאלות בסיס הנוגעות למהות היצירה והקשר שלה לתחושת היוצר, לסביבה בה הוא פועל, לפונקציה של הזמן בתהליך של חיים-יצירה. יוני רכטר, שממשיך להיות קשור בטבורו לעלי מוהר ז"ל, הלחין מוסיקה מינורית צנועה, אינטימית, מהלך מלודי

מה חדש? אין חדש. סיפור החזקים הנוכלים מול החלשים התמימים? נדוש, חבוט. הטקסט מנסה לחבר בין "החיים הם מסחרה" – מילה מן השפה הערבית שמשמעותה – עסקים מפוקפקים – ובין הרדיפה אחרי כסף והפער בין עני ועשיר. החיבור – ערטילאי.

שמעתי את המוסיקה הזו בעבר? אז זהו, שלעיתים נדירות מוסיקה מצליחה ליצור אצלי תחושת דז'ה וו שכזו, חוויה רגעית ובלתי צפויה, כאילו  שמעתי בעבר את הצלילים. הסולם, הצלילים שספוגים ב"ישראליות", הניחוח האתני המקומי, ההשפעה של "כוורת", העממיות שמפנה חץ אל

בן כמה הכותב שהוא מתחנן לעצור את הזמן? לפי ההודעה לעיתונות השיר נכתב, כשמלאו לו 24. מותר לו לבקש, הגם שבגיל הזה אנשים צעירים עדיין חיים בעתיד. רק שלא יעצרו להם את הזמן. רוצים להתקדם. להצליח. לא לשקוע בזמן עבר.

פלאברה – מילה מלקסיקון סלנג מיושן. לא בטוח שחובה ללמד אותה את ילדי היוטיוב, שמשננים את המילים ואת הצלילים. אגב, Palabra  בספרדית משמעותה – פטפוטי הבל/ סרק. דיבור חסר תכלית. האם לכך התכוון רותם כהן במילים "עושה עלי פלאברה". Does

מילים פשוטות, ושלומי שבת אוהב מילים פשוטות: חייה את הרגע. אל תחשוב עבר, גם אם לפעמים אתה רוצה לחזור, ובאשר לעתיד – מי יודע מה יהיה. הוא במילא אינו מאיר פנים, כי הזמן הולך ומתקצר, והסוף ינצח. לך על הבוקר

יכול להיות שהדג נחש צודקים. מחאת נגד כבר אינה עוזרת. אם אתה רוצה לשמור על שפיות, תתחיל מהצד המואר של הירח. הרעיון שמוסיקה יכולה לאחות ולתקן – מעולה. הביטוי – "זו אינה המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" מיוחס

הוא לא ממש אוהב את הנסיעה איתה למסיבה.  החיים במחיצתה – צרות, יש ביניהם שריפות שקשה לכבות. פתרון? – "אל תפסיקי לרקוד, אני רוצה עוד". זהו. כשהיא רוקדת, הלב "מתפוצץ מתוך החזה" וגם "בתוך ים של דאגות אם לא היה

האנלוגיה לזמנים מודרניים – סרטו של צ'רלי צפלין מ-1936. גם צ'פלין ירד לפני 81 שנה, בעיצומו של השפל הכלכלי בארה"ב, על עודף מיכון ופולחן כוזב של יעילות. גם הוא כמה לעולם של האתמול המבוסס על אהבת האדם ועל חמלה. ב-2017

ברגעי התפקחות נדירים, מגיעים לתובנות תמימות שכאלו, ששמורות בדרך כלל לכותבי מילים, החיים במרוץ אחרי השיר הבא, ופתע מתבוננים בעצמם ואומרים: "המרדף מעלינו/ יעייף את חיינו … בוא נזכור לאהוב בתוך הרעש". לענת מלמוד אנדב תובנה: באהבה אין שכחה. או

כולם מתקשרים אליה, אבל הוא לא. כולם אומרים לה "אל תוותרי על אהבה". (היא התכוונה וגם דיווחה על כך?) כולם אומרים לה ש"מותר להיות קצת עצובה", כאילו יש שליטה על מידתיות בעצבות. גם אומרים – שגעגועים מיותרים. ("יאללה די עזבי

לא התייחסתי לקודמים של שיר זוארץ. נתתי צ'אנס. אחרי השיר הזה – לא נראה שטעיתי.  מוסרים לשיר זוארץ טקסטים שטוחים על עניינים שבינו ובינה. היא מציעה לו להמר מי ישבר יותר מהר. הימורים על יחסים?! היא רוצה לאט, הוא רוצה

ליאור מיארה בחר קאבר לשיר של אריק איינשטיין. אני לא חושד בו שהסיבה היא אריק ולא השיר עצמו. השאלה היותר רלוונטית – האם  הגרסה של  מיארה לשיר מעניקה לו אינטרפרטציה כזו, שיש לרוץ ולבשר עליה בראש חוצות? התשובה היא –

אמונה מצמיחה חוזי עתידות. ישי ריבו עומד מאחורי משוואה: ירידת הדורות – כנראה הסיבה לעליית התורות והתקרבות הגאולה – " לא בחיל ולא בכוח/ רק בשם ומלכות". שימו לב לסייג "כנראה". גם ירא שמיים כמו ישי ריבו לא לגמרי בטוח

כשאוהבים – נסחפים. אוהד חיטמן שבוי אהבה. לא מתכוון להתנצל.  הוא שר את  האהבה כפי שהוא חש. אי אפשר בלי הסיפור שמאחורי המילים.  הוא (הסיפור) והן (המילים) מקבלים משמעות נחרצת על רקע ניסיון של הממסד (משרד הרווחה) לצאת נגד הורות

איזו מהפכה מבקשת דנה ברגר?  מוסיקלית, השיר הזה כמעט מהפכה בדרכה. אם להתחיל בטקסט, אז ה"מהפכה" שהיא מבקשת היא סוג של הרגעה מבלבול הנובע מאי יכולת להגיע להגדרת זהותה. השיר הוא רשימה ארוכה של מטפורות, ביניהן אוקסימורונים ("אני אסיר, אני

מבקש שלא תלך הלילה, כי הוא אוהב אותה כשהיא בוערת (בלילה), מתמלאת כמו ילדה. בבוקר נמחקת, נאספת מחדש, באה והולכת.  גם על רקע הפער בין הציפיות שלו ובין מה שהיא – הא זקוק לה. חן כהן כתב את זה הכי

הוא מחפש רק "פינה" בחדר ליבה, לא את "הסלון", יענו מסתפק במועט. אבי אוחיון כנראה משועמם, שהוא מפעיל בנונשלנטיות  מטפורות מתחום הנדל"ן לצורך סלסולי האהבה של פאר טסי. הלב בשירים עמוס עבודה. הוא גם משמש ל"חריטת שמה". הוא "מרכיב עתיד"

יוני רכטר שר על מצב חדש שכולו זמן הווה. זה שיר על הכאן והעכשיו לעומת השם והאתמול. למעשה – מהפך של 360 מעלות. מבין את שפעם לא הבין, יודע דברים שלא ידע,  מכיר את הלא מוכר, חווה את הארת החשוך.

אילו זו הייתה פרודיה על הנהירה של עם ישראל על משפחותיו לאילת – ניחא. אלא שעדן בן זקן אינה זמרת ללעג על העם בתוכה היא  חיה או על מגמת העדריות המביאה המונים לנפוש בעיר הדרומית. במקום זה היא מחייכת ומפזזת

שירה קיזלשטיין (בתו של דובי קיזלשטיין, המתופף) בחרה בגוף שני כדי לתאר מערכת יחסים טראומטית בינו ובינה. מה היא רוצה לומר לו? אולי יש להחזיר את השיר אל הכותבת כדי שתבהיר. האם היא יודעת מה היא רוצה? מצד אחד היא

געגועים לילדות שכיחים אצל כותבי שירים. באידיאליזציה כזו –  קל מאוד ללכת לכיוון של – אז הכול היה טוב. "היינו מנגנים/ אף אחד לא שומע / לומדים שירים מבחוץ/ במקלט אטום/ כאן לא יפגע בי כלום". הכמיהה לשלמות הזו היא

אם בעז שרעבי מתרגש. כנראה שהיא חזרה. רק שלא תישאר, כי כשהיא נשארת – הולכת ההשראה. ושוב הכול הופך ל"סתם". זקוק ללבד ולבדידות כדי לקבל ריגושים מעצם חזרתה. כשהיא נמצאת – השגרה מחסלת את השכינה. פעם זה לא היה כך.

מה היו עושים המשוררים בלי הירח והכוכבים? כשכותבים על יחסים ורגשות, מערבים את גרמי השמיים. כוכבים לא רוצים את הבדידות אז הם נופלים, ואנחנו  מחפשים את השברים מתוך ההריסות שלנו, כתב דרור משען. הקשר? תנו לדמיון להלך במקומכם. היכן נקודת המפגש

אם בן ארצי ישוב אל עצמו כפי שהוא מבקש, איך יכתוב שירים? הם לא יגיעו לפני הסתיו ובטח לא לאחריו. בן ארצי ממשיך במסכת התשאול העצמית הסובבת על ציר שחוק של להיות או לא להיות. זהו נושא גיל התבגרות קלאסי.