תומר בירן

"אהבת חיי" של חנן בן ארי הוא שיר שמוגש בכאב זועק, בקול הנשמה המשוסע והמלא רגש המאפיין אותו, בעיבוד שמוסיף צליל אתני־ילדותי (כמו ניגון תפילה פשוט, כמעט נאיבי). השיר נע בין כמיהה, יראת שמיים, תמימות רגשית וחרדה, ומצייר מסע של

השיר מבוסס על פסוק מתוך מגילת איכה פרק ה', פסוק כ"א –  "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם" הוא יצירה מינימליסטית, רוחנית ומעוררת מחשבה, המשלבת בין קינה עתיקה, תפילה יהודית מסורתית, לבין רעיונות מודרניים על חירות. השיר כולל  קטע

חנן בן ארי שר מעומק הנשמה  שיר כואב, אישי, ואמיתי על חרדה קיומית, אהבה גברית, וחוסר השלמה עם אפשרות של פרידה מוקדמת מדי. הוא מתרחש לא אחרי האובדן, אלא בתוך הרגע עצמו של הסכנה – כשהאח יצא  למלחמה, אבל הלב

גל עיניו תופס בהאזנה ראשונה כמו הרבה שירים לפניו. חנן בן ארי – יודע לחבר את הלב עם מנגינתו. זה הוא. לא פחות, לעיתים – יותר. השיר מתאר מסע פנימי של אדם המתמודד עם משבר, אובדן כיוון, ושאלות של זהות,

חנן בן ארי עושה שימוש ב"עטלף עיוור" כדי להתעמת עם האמת על עצמו מול העזר שכנגד שמפחדת להסכים שיש בעיה בחייהם. . שנים שבזבז על "להיות כמעט", חוסר יכולת לגלות את חולשותיו, "נרקומן של אושר" שמפצה עצמו על עצבונו בכתיבת

"הנשמה שלי היא משוררת אני מלחין רק מה שהיא כותבת", שר חנן בן ארי בטון שמחבר קול ונשמה. בהגדרה הספרותית – שיר ארס פואטי – שיר שבו המשורר עוסק בעצם תהליך היצירה האמנותית, בשירה עצמה או במשמעותה, משקף את תהליך

המשבר, האמונה, חגי תשרי. תנו לחנן בן ארי פסנתר. תנו לשיר את ליבו. הוא יחבר בין כולם. אמר מי שאמר: אמונה – אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה. השיר הזה הוא שיר נשמה,

אביב גפן כתב שיר אהבה-תוכחה למולדת: "עורי עור עורי עור/ מולדת אהובה/ כי אנחנו עייפים מאוד/ זקוקים למנוחה". לחנן בן ארי אין ביקורת. מבחינתו מולדת היא "גן עדן". היא מחברת בין עבר הווה ועתיד. היא היחידה והמיוחדת גם בשיברון הכי

כרקוקלי שרות אהבה וחסרונה. "מה יקרה לי אם תבוא אליי" – היא שאלה שמעידה על חסרים במערכת היחסים, המזמרות מדמיינות מצבים שאינם קיימים. החתירה לאהבה מושלמת מייצרת תהיות ודמיון, גם השלמה עם מצבים שיש בהם פשרה. משאלות הדמיון מעידות  כמה

מה זה "לרקוד לאט עם אלוהים"? האם זה אומר – אלוהים כן, אבל עם מגבלה. אדם מחפש ישועה ומזור לעצמו. "אדם לבד"  מתוסכל, מפוחד, זקוק לרחמים. חנן בן ארי שר: "אבל אין הדבר תלוי/ אלא בי אלא בי.  או: "אין

חנן בן ארי אינו מתרפק בעצב על סבא חנניה. הוא מעורר את זכרונו במוסיקה שמחה, וההזדהות יוצרת סוג של שמחת עניים. ההתוודעות אל הסבא בפתיח לקליפ היא חלק מהנרטיב. חנניה מגלם דור של יהודים עממיים שורשיים. כולו יישות שלמה של

חנן בן ארי מנסה להיות כמה שיותר קרוב לאמת של עצמו וגם לחשוף אותה. השיר מגיע מאמן ("אחראי על המנגינות") שעושה חשבון נפש, אבל מהצלילים הראשונים נשמע כהימנון הגבר המתוסכל, שחי בין נפילה לקימה עם אלף רגשות סותרים בין היאוש של האתמול

שנצטרף לחגיגת יום ההולדת של אביחי הולנדר? אבל איך חוגגים בסיטואציה שאינה מאפשרת? יש מצב! הפער הזה בין הדכדוך המלנכולי בבית הפותח והשמחה הגואה-מתפרצת בהמשך – הרים את כותב שורות אלה מהמושב בו נכתבה הביקורת הזו. אכן, יש מצב שממשיכים לחגוג

מסוג  השירים שלוקחים בשבי בהאזנה ראשונה. אכן: בסוף זה הלחן, וכשהוא נוגה סיכוייו (לשבות) טובים יותר. אבל זה לא רק הלחן. חנן בן ארי מצליח לבטא תמצית חיים פשוטה ומזוקקת. האופציה הכי מתקבלת על הדעת. העיקר מול הטפל. מה שבסוף

מה קרה לרביב כנר שהוא לא יכול לנשום? אני לא ממש מתעניין במה שעובר עליו בפועל, אבל יש תחושה של קו ייצור המספק שירי סבל וכאב לזמרים.  מה הבעיה שלו? "השקט צורח מתוך חלום"? מצד שני – מחפש משהו ש

זה הוא שקורא לה את המחשבות או יד אלוהים היא שמסייעת? הרי הוא מודה שהכל "מתחיל בשמיים". מהו בשר ודם לעומת בורא עולם? חיברו לנרקיס את נרקיס שיחות עם אלוהים כדי לחגוג את החיים ואת האהבה. הנסיון לחבר קודש וחול

אצל תקליטני חתונות השיר מככב. מרים חוגגים, שמחת עם ישראל – עניים ועשירים. עושה טוב על הלב.  חנן בן ארי ותומר בירן לקחו שיר אהבה פשוט והפכו אותו לסערת רגשות מלהיבה. זוהי המוסיקה ה"חסידית" של ימינו. שיר  קליט ומלא נשמה.

למי שאין בידיו מידע חוץ שירי, לא יודע מה הכרקוקלי רוצות מחייו ומה הסיפור שלהן.  איך מתחברת נסיכת הקלאב לסובארו פשע, מה הסיפור של טבריה ומה עושה כאן המילקשייק. אז כן, בקומוניקט שנשלח – יש פירוט על ימי נסיכת הקלאב

הילדות, החלומות, חשבון הנפש. חנן בן ארי מתחיל בילדות של אבא, עובר לילדות שלו, ובתוך הזכרונות מחפש את עצמו, למעשה תשובות לשאלות שמקננות בו. רוצה להשקיע לא רק בה (זוגתו) אלא גם בעצמו ובהגשמת חלומותיו. הגשמתם קשורה  גם ביכולת שלו

המלנכוליות של יובל דיין היא סגנון. הטון, הצבע הקולי האפרורי אפילו מייצרים איזשהי אווירה בשירים. כל הנ"ל מתלבשים ככפפה על שיר געגועים לאהוב. ה"אנחנו" שידענו ימים מופלאים,  התחושה שהם הרגישו, ה"אני" שמתמקד עכשיו בעצמו. נזהרת מ"מילים גדולות". כלומר? לא תדבר

חנן בן ארי נלהב ומתלהב. הוא מביא את משק כנפי הסיפור התנכ"י לתוך שיר שאומר משהו כמו: אין חדש תחת השמש. מה שהיה הוא שיהיה. חוויות טראומטיות חוזרות על עצמן. ההקבלה לאירועים תנכי"יים גדולים מן החיים ודמויות מן המקרא נשמעת

טון תוגתה של יובל דיין נשמעת כמאפיין מובנה גם כשהיא שרה על מי שמסמל את היציבות הגדולה ביישותה. מה עצוב כאן? מצד שני גם בטון מלנכולי יכולה להתקיים אהבה ייחודית, שלא לדבר על כך שהקשר איתו אינו מושלם. מצד אחד

נועם קלינשטיין שרה סיפור אהבה שנגמר. הטון בוסרי לבבי, בלי זעקות שבר, סוג של ראשוניות הנוגעת בתמימות. חרזה בשקדנות את "צל" ו"התנצל" את ה"חבל" עם "יובל". זה נשמע שיר מספר זכרונות נעורים. היא איימה לעזוב. הוא שיכנע שתישאר, אבל מסתבר