לידי רקדה בתנועות די מוזרות גברת, שעל פי תווי פניה, אני מנחש, שהיא יותר פליטת סיקסטיז מאשר אייטיז. כל הכבוד: ישראלית, שרוב הקהל קרוב לודאי יכול היה להיות בגיל ילדיה, באה להעריץ את ג'יזס אנד מרי צ'יין וגם לפזז ללא ליאות. היא נראתה הרבה יותר נלהבת מאשר חברי הג'יזס עצמם.
אודה ולא אבוש, האחים הסקוטים, העונים לשם ויליאם וג'ים ריד, אינם ברשימה הראשונה של להקות אגדתיות שהמתנתי להן מאז השמונים, אבל גם אחרי שהם חזרו להיות להקה לפני חמש שנים,לא העליתי בדעתי, שהם יגיעו עד אלינו. בעבר נתקעתי עם "Psychocandy" שלהם, אבל האמת היא, שלא המשכתי לעקוב לעומק. הערב הוא היכרות כמעט חדשה עם הלהקה.
שעה קלה לפני חצות עלו חמישה גברים. על הצליל הראשון הבנתי, שאני הולך לעשות משהו שאינו אהוב עלי בהופעות רוק. לתחוב אטמים האוזניים. זה לא קרה לי הרבה זמן, מה שהבהיר לי מיד, כי את הטקסטים המלנכוליים לא אשמע כאן. קצב, פידבקים ודיסטורשנים, ומנגינות לא רעות דוקא היטב. ויזואלית, חברי הלהקה נתנו הוראות לתאורנים להשאיר אותם עמוק בחשכה, מה שגרם למצלמה שלי לדרוש פלאש ומיד.
הם באו לעבודה. גט טו דה ביזנס, מהשיר הפותח Snakedriver. לא "ערב טוב", לא "הלו תל-אביב". ויליאם התנצל על כך, שהוא אינו מדבר בין השירים. נדמה לי, בגלל אי ידיעת השפה. צחקתי. שלא ידבר. הפנים שלו נשארו פלאט. לא גרם אחד של החנפה, גם ללא טיפת מלנכוליה כשהוא שר "The way I feel tonight, I could die and I wouldn't mind" בשיר Head On. האם אכן הרגיש כך?
האחים ריד, ג'ים וויליאם מייצגים דואליות קיצונית ברוק רועש וקליט. מופע של שירים דפרסיביים, בלי להשתפך. גם מלודיות, שכמו עולות באוב מהסיקסטיז. ויליאם בפרונט מסויג, אחיו (במשקפיים) עם הפנים למיתרים, מסתיר נוכחות. אבל הפנים המוסתרות (מאור) לא גרעו משירים יפים כמו Some Candy Talking ו – Happy When It Rains. בשביל Just Like Honey הם הזמינו לבמה זמרת מקומית (לא קלטתי מי), שנראתה כאילו נחתה על הבמה בהזמנה של הרגע האחרון.  לא לא ברור מה היה דחוף בשיתופה. הכל היה עובר בשלום גם בלעדיה. בטוח שלא הייתה כאן חנופה לארצנו, כי ג'יזס אינם נראים לקקנים.
בטח שהייתי מעדיף סאונד משופר יותר, בטח שהייתי רוצה תאורה קצת אחרת, בטח שהייתי מוותר על שתי הפסקות של שירים בגלל טעויות, בטח שהייתי רוצה נוכחות פחות פלגמטית של הסולן, אבל בסך הכל גי'זס אנד מרי צ'יין נתנו שחזור אותנטי של מקבץ להיטים די מייצג במיומנות מאוד פרקטית גם בזכות האנשים שלצידם – הגיטריסט ג'ון מור, הבסיסט פיל קינג (שניים שנראו כמו אחים תאומים לפחות בתסרוקת שלהם) והמתופף בריאן יאנג. נדמה לי, שאפשר לקבל אותם במתכונת הזו של בד בויז מהאייטיז, שאינם מתיימרים אלא למחזר את הממוחזר, וזה (הממוחזר) נשמע לגמרי לא אנכרוניסטי, אבל בד בויז – זו כבר נוסטלגיה.

SETLIST:
Snakedriver
Head On
Far Gone and Out
Between Planets
Blues From a Gun
Teenage Lust
Sidewalking
Cracking Up
All Things Must Pass
Some Candy Talking
Happy When It Rains
Half Way To Crazy
Just Like Honey
Reverence
—————————
ENCORE:
Hardest Walk
Taste of City
Never Understand

משהו על הלהקה

קטעים ההופעה בתל אביב