נעם רותם מגיש את עצמו אקוסטי למהדרין, טון לא דרמטי, פולק סונג, שיר של חשבון נפש העוסק בעצם הקיום הנואש לקראת הסוף, על רקע "תמונה אחת של זיכרון", שלא ברור אם טוב או רע הוא. הוא ישאיר "לנצח לשפוט אותו" (משפט יומרני פלצני משהו – כאילו הוא ייכנס לספרי ההיסטוריה) הוא לא ילחם לשינוי המצב
הקונוטציה של "נשורת" – נפולת רדיו אקטיבית – מצביעה על מצב של חוסר אונים, אי יכולת להילחם במציאות החזקה ממך.
הרוקר העברי המוכשר חוזר לצליל של שדות הפולק האמריקנים של שנות הששים-שבעים, פשטות בסיסית רכה, מלודיה ידידותית, הרמוניה נשית מזוככת וקצב מידטמפו שמעניקים זרימה נינוחה לשיר. הטון והמוסיקה תואמים מצב של השלמה שאין בו כבר קיטורים ומלחמות. אין בו דרמה.

כל מי שאהבתי
לא הצלחתי להחזיק
רק מה שהספקתי להציל בתוך התיק
עם החורף הנשורת תיקח גם אותי