הייתי מת לקבל עוד חמישה שירים כמו זה שעל שמו נקרא הדיסק, היחיד שלא נכתב ע"י אביב גפן אלא ע"י השנסונייר הצרפתי ליאו פרה. פסנתר מינורי מלווה את קולו הרוטט-נרגש ששר – "עם הזמן הכול חולף", גם יופייה – כמו ריח בושם זול מתנדף. זיכרונות מתקלפים כמו מעץ. שיר יפהפה של משורר צרפתי שאביב גפן תירגם. מורגש שהשיר הזה בעצמותיו. כמה עצוב שכול הדברים שריגשו אותנו מתאיידים. זה שנסון. זה איכות של שיר בן אלמוות. הטון של גפן נוגה, משהו שמגיע מתחתית המיתרים, כול-כך אמיתי שזה נשמע אולי הביצוע הכי אותנטי שלו עד היום.
שאר תשעת השירים מראים שגפן נמצא בתקופה של כתיבה מאוד מגוונת. אביב שנסונר. אביב רוקיסט. אביב עושה דאנס. טוב שעופר מאירי היה לצידו בעיבודים ובהפקה, ועזר לו להבליט את יופיים של שירים אחדים, לשייף קצוות, להעניק "אווירה כללית" לפרוייקט. העיבודים בהחלט לא שגרתיים.
על מה הוא שר? איש עצוב, אביב גפן. היחסים שלו עם נשים, עם המעריצים לא עושים אותו מאושר. נהפוכה. הוא שר על יחסים שנגמרים, הוא על "שמיים שמלאים בצחוקים של עצובים" ויש לו שיר שנקרא "זה רק הלב שכואב לך". טעון רגש, וגפן, הזקוק נואשות לאהבה, לחיזוקים נפשיים, בוחן את עצמו דרך נערות דואבות, מקונן על משברים ביחסים – "הלב נותר חשוף כמו תא זכרונות שקוף". השימוש ב"לב" וב"כאב" הוא אצלו סיטונאי, מה שלא מעניק לו נקודות זכות על הטקסטים. מה זה הלב הזה? גם זמר רגש כמו גפן היה צריך לצמצם את השימוש הנדוש במילה הזו. אני לא נלהב גם מהמטפורות שהוא בוחר בהן. למשל: הוא שר על "העולם התחתון של האהבה", במעין שיר בלוזי. הו לא מספק רק בזה, אלא מפתח את הדימוי ל"ויהיו יריות של רגשי אשמה".
בשיר אחר "זוהרים" הוא עושה את זה הכי ישיר בלי רמזים ומטפורות: "ההרס העצמי אוכל" אותי הוא שר שקט בליווי קלידים, רומנט בקולו המאנפף. ואם בשירי דיכאון עסיקנן, לא הייתי נותן לשיר הזה מקום בעשיריה הפותחת, הגם שיש בו הפתעה לקראת הסוף כשהזמר עובר מטונים שקטים להתפרצות מלודרמטית מחושמלת ועתירת דציבלים. מעבר מפוקפק מבחינת אמינותו.
"בשבילך" ו"את הכלב ואני" חריגים בדיסק. פתאום גם כזה מלודיסט בסטייל המלחינים הותיקים של הזמר העברי, מביא אותה בהרמוניות, בשפה ארכאית, אפילו מליצית. "מה שלומך?" הוא שואל "האם את עדיין רק שלי" ו"מצטער שפגעתי בך". המנגינה, הטקסט ועיבוד – מפתיעים כאלו גפן היה במוד אחר לחלוטין. המנגינה והעיבוד של "את הכלב ואני" הזכירו לי את ג'ילברו או' סליבאן מהשבעים, עם עיבוד יפה לכלי מיתר וקולות.
והוא מסיים ב"אין זמן תחת השמש לריבים ולמלחמות", רך ומלודי ומפוייס מאי-פעם, וזוהי התחושה שנותרה מהאזנה לדיסק כולו – גפן מרוכך, מלודי, מנגינות יפות, הפקה שמשדרגת אותו, קול טיפה יותר בשל, אבל עדיין לא חף מטקסטים שבלוניים, ממטפורות קלושות, והוא עדיין זקוק כנראה לשיר כמו של ליאו פרה שיפתח את האלבום שלו.
לאלבום שבידי מצורף בונוס "מחוץ לתחרות", דיסק אוסף של עשר הקלטות מיוחדות, ביניהן ביצועים אקוסטיים ל"חלולים", "סוף העולם", "יומן מסע, וגם נעימות יפות שהלחין בסולם המינורי. ואביב האינטימי, אנפלאגד ואקוסטי, לפעמים מרגש יותר מאשר אביב גפן חשמלי מעובד ומופק היטב.