כמה פלטינות, כמה תארים היא עוד תקטוף? נינט טייב האמריקנית היא הדבר הכי מרתק שקרה בסצינת הפופ במהלך סוף 2004 עד סוף 2005.
היא זמרת שאינה עושה היפ הופ, לא דאנס מסעיר, והיא נדמה לי גם גם לא מנסה להיות המדונה הבאה.
הכוכבת ילידת ברלסון, טקסס, התגלתה וניצחה בתחרות הכוכב הנולד האמריקנית American Idol עם 58% מהצופים שבחרו בה (לפני כן השתתפה באפיזודה בסדרה טלויזיונית לבני הנעורים, פרסומת ל"רד בול", משקה האנרגיה, מלצרית קוקטיילים) שבעקבותיה קיבלה חוזה של מליון דולר בחברת RCA אלבומה הראשון Thankful די איכזב, מאחר שהשאיר אותה בגבולות הטינאייג’ דאנס פופ של ה"אמריקן איידול".
Breakaway, השני שלה שיצא ב-2004 שדרג אותה לזמרת-זמרת, שאינה מתבססת רק על דאנס-פופ, שמסוגלת לעשות מיינסטרים רוק במקצוענות יוצאת מגדר הרגיל.
אני שומע את קלרקסון שרה Addicted, ואחר-כך "היכן לבבך". וואה. איזו זמרת. איזה מעבר מטון שקט לעוצמתי בקול המיוסר הזה. זה הולך טוב עם גיטרות רוק ועם מתופף אגרסיווי שהמיקס מכניס אותו הכי נכון. יש כאן זמרת שכול שיר בין שהיא כתבה אותו, או שותפה לכתיבתו – יוצא עמוק מבפנים.
רוקרית שהשתחררה לחלוטין מקרום התמימות. שצועקת רגשות בצורה מבוקרת.
זהו צליל הרבה יותר "טייט" מאשר ב-Thankfull, הקודם שלה. קלרקסון יודעת לטפל גם בבלדה "בגללך", בהבעה טעונת אמוציות, , בטווח קולי משתנה.
כמו הרבה זמרות יוצרות מתמקדת בחשיפת רגשות על מה שמתרחש בעניינים שבינו ובינה. האהבה ההרסנית הזו. יש כאן לא רק כישרון שירה, אלא שליטה יוצאת מהכלל בקול. קלרקסון לא צריכה לשכנע שקולה וליבה שווים.
את מנעדה הבלתי יאומן. היה כבר מי שכינה את הסגנון "ניאו גוספל". אבל קלרקסון ממש אינה זקוקה להגדרה. שולטת בכל סגנון, סול-פאנקי, פופ .רוק. ניאו גוספל? נו.
