זאב נחמה שר שיש משהו טוב בארץ רחוקה, אם כי לפעמים זה רק חלום, אלא ש"החיים הם לא אמריקה". לא גילה לנו את אמריקה, אבל אולי זה אופייני לנחמה לעשות קצב דאנס קליט ואלקטרוני על אמיתות באנאליות.
כמה שהמוסיקה של אתניקס כבר מוכרת. כמה שהקול המאומץ הזה שהיה רוצה להיות קול חזק יותר, כבר רץ עם הדאנסים המלודיים הקלילים האלה, בקצב מהיר או חצי מהיר, נשמע הכי פשוט, הכי קליט.
הדאנס האתניקסי מגיע גם ל"כוכב סרטים", על האיש הקטן הלא יוצלח, שהכול בא לו בהפוך ובפספוס.
והנה הפתעה: מעין בלוז א-לה גרי מור "בגן עדן" שאומר משהו כמו – אם חופשה, אז שתהייה בגן עדן, כי בגהינום כבר מלא ואפילו הוסיפו אגף.
יש לנחמה עוד כמה יציאות הומוריסטיות, וכשנחמה לא הכי רציני – גם הקצב האתניקסי נדבק טוב יותר לקונטקסט. קחו את "ג’ואיש בוי", דאנס מהיר המלווה את סיפורו של ג’וני פינקלסטין, שאמו היהודיה, החוששת שבנה יתחתן עם גויה, שלחה אותו לארץ הקודש למצוא בחורה מבית יהודי טוב. יש כאן סיפור ופואנטה. ומוסיקת חתונות יהודית. יופי של שיר. הטקסט הסיפורי הזה טוב יותר מ"נוטר וטינה", משחק לשון שנועד לספר על זוג שכול הזמן מתכסח. הבעחה היא שהשיר נטול פואנטה. לעיבוד הוסיפו האתניקסים קישוטים לטיניים א-לה סנטנה.
האתניקסים טובים יותר, כשהם מחייכים, ואפשר מסתבר לעשות את זה בקצב טראנס: "אני משוגע כמו כל העולם/לוחץ על הגז ועוקף את כולם/ נוסע אלייך מהיר כמו האור/חייב לעצור" (השיר "אפולו 100")
גם ב"פנים", שמסתמן כלהיט, הצליח נחמה לנפק הומור נחמד: "פני הדור כמו כלב זקן/ תמיד נובח גם כשלא מתעצבן"
בשני שירים "היסטריה" ו"אפריקה" מייחל נחמה לעולם טוב יותר שבו כולם רוקדים ("טוב קצב מדיבור על המצב") וזה די סתמי.
"אמריקה" הוא מהאלבומים היותר מוצלחים של אתניקס שמשדרגת את הפורמט המוסיקלי שלה ומצליחה לעלות כיתה בכול הקשור לרמת הטקסטים.
