תפרו לה טקסט. "זו לא בושה להתרגש", שרה זהבה בן, וגם – "לתת לזמן להתחדש", "את האתמול שלא יחזור השארתי מאחור", "אני יודעת זה הזמן שלי ללכת עם האור", "היום אני צוחקת, היום אני שלך".

 לספוג מנה כזו של אופטימיות כאילו מעתה – יש רק אור, זה יפה, אבל קשה להאמין שזה בא ממנה. הלחן והביצוע משפרים איכשהו את המצב. מיינסטרים ים-תיכוני בטון של זהבה בן נשמע אמין, יוצא ארוז ברגש אותנטי. היא אולי הזהר ארגוב הנשית במרחב המקומי. היא יודעת לפחות לתת תחושה שהיא מזדהה עם הטקסט הרע הזה. גם זה משהו. והלחן של ועקנין יצטרף לרשימות השירים של הגלים המנעימים לנו את שעות הנסיעה בפקקים.