שלושת הטנורים? קטן עלינו. היום הולכים על עשרה טנורים. לא פחות. הם עשרה טנורים צעירים, כולם אוסטרלים, הכירו בזמן שלמדו ביחד אופרה באוניברסיטה, וכולם רוצים להיות גם פופ סינגרס. להגיע להצלחה של ווסטלייף. האמת, הם לא רחוקים מזה. אין להם בעיה להחליף צבעים כזיקיות. איך מחברים עשרה טנורים לקבוצה מזמרת אחת? עובדה. מתברר שכל מעבד מתחיל יכול לעשות את זה. ומי שעיבד אותם לקח אותם אל פסגות הרגש בהרמוניות מדויקות. מצד שני, אין כאן בלוף. הם זמרים שיודעים לשיר. הם יכולים לתרגם כול שיר פופ הכי אידיוטי לאריה, כשמאחוריהם מנגנים זמרי הסימפונית של לונדון.
הם בחרו הפעם מוסיקה לסרטים – בין השאר שירים של ג'ון בארי המוכר מפסי הקול של מלחין שירי הנושא של סרטי ג'יימס בונד ("You Only Live Twice" – דגימה למטה) גם "זכרונות מאפריקה", "מועדון הכותנה", "לרקוד עם זאבים", "כשהנערים שרים" של כריסטוף בארטייה ומגיעים – כמה ברור – עד "מי רוצה לחיות לנצח" של פרדי מרקורי, להיט של להקת "קווין". והם מקנחים בשיר הנושא – The Gladiator suite. המנצח-מעבד ניקולס דוד לא שכח פה ושם לקשר את העיבודים עם סרטי בונד.
אז מה זה? המון טנורים, טונה של רגש ומטעני פתוס שמאלץ חורגים.
אנחנו על סף 2007, וקשה להאמין, שרוחות רטרו כאלה חזקות מנשבות בשדות התרבות. אין בזה הרבה מקוריות. יש בזה ניסיון לעלות על גל צונאמי של פופ אופרה ששוטף את העולם. יש בזה גם המון כישרון ויש בזה החנפה למי שיש לו חולשה לשיר מיוזיקאלים עתירי רגש.