אחרי כשלונו היחסי של "אי השושנים הלבנות", אלבומה השני עשתה אימבורלה ישיבה עם עצמה ועם מפיקיה, לפני שנכנסה לאולפנים.
המטרה הייתה להחזיר את הלהיטנית היפה, שסיפקה ב-1997 שלאגר כמו TORN (שנכלל באלבומה הראשון "לפט אין דה מידל") למרומי הטופ אופ דה פופ.
אימבורליה היא זמרת טובה בסוגה שזקוקה נואשות ללהיטים. דווקא משום שהיא רחוקה מהאיכויות של זמרות נאמר כמו אלאניס מוריסט או טורי איימוס.
היו גם מי שציפו מאימבורליה (אוסטרלית בת 29, השתתפה באופרת הסבון "שכנים") לשירים שהם יותר מהמינסטרים פופ.
אז ככה: השלישי שלה מוכיח כי לפחות נאטאלי ומפיקיה חשבו אחרת. הם חזרו לנוסחאות מנצחות, וזה לא עד כדי כך פשוט, כי לא קל לשחזר נוסחאות מנצחות.
נטלי מצליחה. ואם להודות, היא טובה במה שהיא יודעת לעשות: זו הקלות הנסבלת למדי לייצר מלודיות קלילות כאלה, בקצב מיד טמפו. פופ קליט מאוד עם נגיעות רוק. טונים צבועים בקדרות מסויימת, גיטרות אקוסטיות שנשמעות טוב לצד גיטרות רוק, אבל כשיש לה שיר שדורש יותר מה שנקרא עומק דרמטי, כמו ON THE RUN כאן אימבורליה בבעיה. טון המיד-ריינג’ מתקשה להעביר את הדראמה.
אימבורליה נעה על ציר האהבה, החשש מאובדנה-אובדנה, היכולת לשלוט בה, החשש להישבר, ועל מה היא מוכנה לוותר. איכשהו צולחים את הטקסטים של אימבורליה, נשארים עם המוסיקה הקליטה, הטון הנעים שזורם עם העבודים החצי חשמליים, חצי אקוסטיים.
דווקא כזמרת שאין לה קול גדול, נוכחות דרמטית, האלבום החדש שומר אותה על אש גבוהה.
