ג’וקר 611", "דה סטרייק בוי", "ויזיט ונוס", דינו פררי. מי אלה? לא יודע וגם לא חשוב. שמתי הדיסק, שקעתי בחצי תנומה, קראתי עיתון, התרווחתי בכורסה. מהדורה ב’ של קטעי צ’יל-אמבייינט. האווירה סקס-הרמונית, מסתורית משהו. תערובת של דאנס אווירה, מקצבי רקע. הפקות הזויות. לא, זו אינה מוסיקת המעליות של האלפיים, ובכל זאת היא הייתה מתמקמת יפה בחנויות מודרניות, קוקטיילים ומסיבות עכשוויות. זה נשמע פסקול רילקסי ארוך, VERY COOL.  מאוד פונקציונאלי