יונתן כנען כתב לאורנה דץ שיר על יצרים. הדוברת נאכלת מבפנים. הייתה אהבה. מאז הוא אצל מישהי אחרת, וכשההיא שם לידו מתפשטת ומתרגשת, היא מזכירה לו אותה (את הדוברת בשיר) נו, עוד סערת רגשות בגין אכזבה גדולה.

אבל אורנה דץ דווקא מפתיעה, יען כי מנסה לגעת לשיר בקונטקסט מוסיקלי מעין ג'אזי-בוסה נובאי. לא שירה ישירה ושקופה, אלא מביעה תחושות מתוך גישה בשלה ובוגרת. לא צעקנות, לא בכיינות, אלא נאראטיב אישי שיש בו צבעים של נוגות. הניואנסים בשירה הם משהו שלא הכרתי בשירה שלה. זה שיר פופ די פשוט, מנגינה שמצליחה להעביר סיפור אישי, והנה מתברר שגם אצל אורנה יש מקום לשינוי קונספט. ויש כאן שינוי שאהבתי.