גד אלבז הוא זמר נהדר. תנו לו טקסט בינוני או למטה מזה והוא יקח אותו למקומות שישכנו אותו בעולם של מעלה.לפי הטונים בשיר הוא מאמין במה שהוא שר. אני בהחלט מתייחס לשיר הזה – "עולם של ילדים", שיש בו רצף של "שקיעה", "שמש מאירה", "עולם עטוף בשתיקה", "דממה", "חלום", "תקווה", "אורות", "כוכבים" סדרת מילים שאם מחברים ביניהם, סביר שיצא איזה ממרח רגשני, ואני משתדל לא לומר קיטש. ואמנם – מי שחיברה לו את השיר, שרבטה שיר שמתאים למחברת שירים של מתבגרת בת 16 שחושבת שהיא משוררת. היא לא.
הדובר בשיר רוצה לברוח לעולם של ילדים. מה קרה? מה הסיבה? מה כל כך דחוף? חיפשתי תשובה בשיר. לא מצאתי. סתם רוצה להיות עוד פעם ילד תם. זה כמובן לא יתכן בלי השתיקה, הדממה והשקיעה. הסלסול האתני המאונפף הזה בפתיחה ובהמשך אומר כמובן שעידן רייכל ממשיך לתת אותותיו במעבדי השירים.

 אז הטקסט סתמי, אבל הנה באים המנגינה והטון וההבעה וכמעט אומרים לך: עזוב אותך מטקסט. תקשיב לזמר, איזה רגש, איזה סלסול. הוא מאמין בזה.  לא מספיק? אז – לא. לא מספיק.