בין פסטיגל לפסטיבל ילדים, מחפשים משהו אחר, לילדים כפי שאנחנו המבוגרים היינו רוצים לשמוע, או מה שהתגעגענו על רקע גלי המסחור. אז הנה בשורה: ארקדי דוכין גייס חברים לשיר שירים שהלחין לטקסטים שונים. המציא/תפר סיפור מסגרת בתפרים אולי קצת רופפים כדי שיחברו שירים שנוגעים בפינת ילדות (מכשפות, גניבת שסק) עם היבטים פסיכולוגיים/ מוסריים.
עלילת "החברים של ארקשה" מתרחשת ביום חורפי גשום, אנחנו בביתו של ילד ושמו ג'ק. על ילד מופנם באחת מערי העולם, בלוק מספר 7, נשמע ממש פה, אם כי השם "ג'ק" לא בדיוק נשמע חולון או באר שבע.

הסיפור מתחיל בפסנתר מינורי – בלדת פופ נוגה ונוגעת על ג'ק שקרא את הספר הכי מרתק (ג'וליה דונלדסון, בתרגומה של רימונה די-נור). כמעט מיני אופרה בהשתתפות ארקדי, דני ליטני (מצוין!) דפנה ארמוני, לימור עמר, יבגני שפובלוב, עידן יניב, זיו רובינשטיין ועמית עמרמי.
ג'ק מצטנן ונשאר בבית קצת עצוב, אבל כמו שכולנו זוכרים – להיות חולים ולא ללכת לבית הספר – זה גם קצת פינוק, מציאות אחרת, לפעמים יותר חלום מאשר מציאות. וכדי לתפור את השירים זה לזה ברא ארקדי את הסיפור הזה על מפגש ג'ק עם ארקשה, האיש מהגג (עדיין מלנכולי?), אוהב הילדים שאוהב לספר סיפורים לילדים ומגיע להפיג את שעמומו של הילד החולה. ומגיעים הסיפורים – "המפוזר מכפר אזר" (לאה גולדברג) מחויך במקצב פופ היפ הופי משובב ובהשתתפות יובל המבולבל ורועי אדרי. ארקדי מתבל במשהו פסיכולוגי לילד – "אם תרצה לבכות אז תבכה" (רימונה דינור) ששר שלומי שבת, בסגנון הנשמה המוכר שלו. ולי נדמה ששבת ממש לא נמצא בדיסק הנכון. לא קוהרנטי לדיסק הזה.

 ארקשה משום מה מבקש מג'ק לספר לו על אחותו מאי, מה שנותן תירוץ לשיר "מאי" – שיר אהבה לילדה שמגיע בפופ קליל-קליט-רקיד. (ארקדי שר יחד עם סימה לוי). עוד שיר שנולד מהמפגש ג'ק-ארקשה הוא "חמש מכשפות הלכו לטייל" בהשתתפות מיקי קם וחנה לסלאו (אם הפקה יוקרתית, אז המכשפות הכי חמות) – גם כאן – קליט, מקצב פופי אבל באוריינטציה תיאטרלית מלהיבה ומשעשעת ושופעת דימיון כמעט כמו סרט מצויר. השיר "שסק" – העוסק בסוגית על האם מותר לגנוב מתוך "הדרקון הלא נכון" של יהונתן גפן – מביא לדיסק את אריק סיני מארינה מקסימיליאן בלומין, מעין בלדת קאונטרי כזו.

הגם שלא כל הבחירות לביצועים מושלמות, "החברים של ארקשה" הוא דיסק ילדים שהייתי קונה לילדי או ילדתי. לא שאני מחפש בכוח סיפורי תום ילדות שמוצאים חן בעיני מבוגרים, אלא משום התחושה שארקדי דוכין עשה כאן מוסיקה שיוצאת מהאמת שלו על עולם הילדות, שהיא אמת חווייתית של רבים. גם שלי.