זמן לעוף

חן ליאוני

מילים ולחן: חן ליאוני. הפקה מוסיקלית, עיבודים Rhodes אלדד ציטרין
3/5

"מחכה כל חייך/לדבר הגדול/שאולי הוא יגיע/ וישטוף את הכל/כמו שציירת במכחול/על דף לבן בגן/אמא, אבא, ילד, אוטו ובית קטן/רק שכחו לספר לך/אם החיים הם ציור"

חן ליאוני מביעה תחושה של פספוס. נדמה לי שגם לה לא הכי ברור מה בדיוק החמיצה בחייה. ש"שכחו לספר לה אם החיים הם ציור"?  כלומר? ואם החיים הם ציור, פונים ל"הצייר הגדול" בבקשה שיאפשר לה לאהוב לכאוב.
אני יכול ללחוש לאוזנה של ליאוני, שיש לי מן תחושה מוזרה כזה: החיים  אינם ציור. החיים אשכרה טופחים בפרצוף, וש"הצייר הגדול" לפעמים ממש לא מתערב, וגם שלא חייבים לתרגם כל תחושה למטפורות שנשמעות "חשובות" ("החיים הם ציור") אבל חן עסוקה כל-כך בצער החמצתה, שהיא מחפשת מוצא פה וקולמוס בציורים מימי הגן, תמונות במוזיאון. מצד שני יש תחושה שלא גילו את מהותה – "עמוק בפני את אחרת/אם מישהו יגלה/יאמר את נהדרת", ויש מסקנה לא פחות נדושה מכל הטקסט הזה שהפיתרון לפספוס זה – "לעוף". פשוט – זה הזמן לעוף. לברוח.
בלדת פסנתר נוגה עם ניואנס מלודי יפה, טון צערה יגונה מגיע, מעביר תחושה, אולי אפילו בדכדוך-יתר, נשטף בדמעות. העיבוד משדרג לה בצורה משמעותית. ועדין זה נשמע סתמי, ומבולבל, כאילו מאחורי הצער והכאב אין כלום.

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

9 תגובות

  1. לרענן את הפלייליסט

    נוער מוזיקה: שימי מושקוביץ מצטרף לצוות פורטל נוער והוא כאן בכדי להכיר לכם את זמרי העתיד, היוצרים שכולנו בקרוב נשמע עליהם, והשירים שאולי אתם לא ממש מכירים כרגע – אבל אם תשמעו, לא תוכלו להפסיק לזמזם…

    חן ליאוני (32),יוצרת,זמרת ושחקנית תיאטרון הבימה ("המכשפה","חבילות מאמריקה" וכו'), סומנה עוד בתחילת דרכה כהבטחה גדולה במוזיקה הישראלית, אך בחרה מראש ללכת בדרכה שלה, ויתרה על חוזים ב"הד ארצי" ו"בנענע דיסק". חן החליטה שהרצון למשפחה וילדים גובר על הרצון להצליח במוזיקה הישראלית, התחתנה וילדה שלושה ילדים. בשלוש השנים האחרונות בעזרתו של המפיק והמוזיקאי אלדר ציטרין עובדת נמרצות על אלבום הבכורה שלה "חלונות" אותו כתבה והלחינה.

    לאחר ששמעתי מספר פעמים את הסינגל הראשון מתוך האלבום "זמן לעוף"
    היה לי ברור כי לא סתם השם שניתן לאלבום הוא "חלונות", חן ליאוני מספקת למאזינים חלונות הצצה לחייה, הצצה אינטימית לעולמה ולצורה שבה היא רואה את העולם.

    השיר "זמן לעוף" עוסק באישה שכל חייה מחכה לאביר על הסוס הלבן ושואפת לבנות עמו משפחה לחיים כפי שהיא מציירת לעצמה אך היא שוכחת שאת החיים אסור לתכנן והכל בידיו של אלוהים. לאחר שהיא מבינה עובדה זו היא חווה סוג של השתחררות ונהיית מאושרת:

    "כמו שציירת במכחול
    על דף לבן בגן,
    אמא, אבא, ילד, אוטו ובית קטן
    שכחו לספר לך
    שאם החיים הם ציור
    אז הצייר הגדול
    הוא אלוהים כל יכול"

    אני חושב שכולנו כבני אדם שוכחים לפעמים שחיינו לא נמצאים בידינו ואת העתיד שלנו לא אנחנו מתכננים אלה אלוהים או הגורל תלוי במה אתם מאמינים.

  2. מתוך "הסקיצה פלוס" ביקורת סינגלים. מאת יותם פלד:

    חן ליאוני, יוצרת, זמרת, שחקנית תיאטרון ("המכשפה", "חבילות מאמריקה" ועוד) והקול מאחורי רוב פרסומות הטלוויזיה אצלכם בסלון, סומנה עוד בתחילת דרכה על ידי יהודה אדר וניצן זעירא כהבטחה גדולה במוסיקה הישראלית אך בחרה מראש בדרך משלה. כשהיא מוותרת על חוזרים ב"הד ארצי" וב"נענע דיסק", החליטה חן שהרצון שלה למשפחה קודם לכל ובמקום לפדות את כל ההבטחות סביבה בחרה להתיישב, להינשא וללדת שלושה ילדים. בשלוש השנים האחרונות, בעזרתו של המפיק המוסיקלי אלדד ציטרין, ליקטה חן חומרים מתוך עשר שנות יצירה אל אלבום הבכורה "חלונות", ממנו יוצא בימים אלו סינגל הביכורים "זמן לעוף", שמציג זמרת ויוצרת שמביאה איתה משהו מאוד מדויק ונקי. יש לי חולשה לשירה נשית עדינה שכזו סטייל קרני פוסטל, אפרת בן צור וצילי ינקי. ליאוני מצליחה לעטוף אותי באותה אוירה של פיספוס אותה היא מנסה להעביר בשירתה, ומבחינתי היא נשמעת לא פחות טובה מהזמרות הנ"ל.

  3. לאחרונה אנחנו שומעים בכל מיני תחנות רדיו את השיר "זמן לעוף" וזה מזדחל אט אט לתודעה הציבורית. אני שמח. את חן אנחנו מכירים כבר שנים ועוקבים אחריה בדריכות. זה מסוג הדברים הלא מיידיים הללו שאמנם לא יכו בסערה כל מצעד או פלייליסט אבל יחלחלו לאט ובטוח כמו מיים מתוקים אשר ירוו צמעונו של כל מאזין. חן ליאוני. זמרת מיוחדת. איכותית. המילים שלה נוגעות.לא מתימרות. אמיתיות. אמנית אמיתית. אין לי ספק שהיא תשאר עימנו עוד הרבה הרבה זמן. וכפי שנהיא כתבה גם הזמן שלה לעוף יגיע. או שכבר הגיע.
    עלי והצליחי. אנחנו איתך.
    יוסי. מ.

  4. שיר מיוחד. שקוף ממש. כמו נייר שממש נעים לגעת בו.
    מחלחל לאט. נכנס וצובט. מעביר תחושה. צובע בצבעים של אמת. רגש.ועצב. בלדה יפה.
    מזכיר קצת את טורי איימוס.

  5. למושיקו ול"העורך המוסיקלי"
    גם אחרי הערותיכם המלומדות, אני עומד על דעתי שמדובר בשיר שמתאים לרמות של כתבנים צעירים, כיתה ו' או ז', שמאמינים שהם משוררים. ראשית: חן ליאוני כל-כך שקופה בכתיבתה, חסרת הניצוץ הזה שהופך את הפשוט לאיכות. למה חייבים לפרשן את המובן מאליו. הרי ברור שאלהים הוא "הצייר הגדול". למה ללעוס את הלעוס? זה שלא סיפרו לה ש"החיים הם לא ציור' הוא גבב מילים שדוף ומשומש של ילדות מתבגרות וכתבניות מתחסדות. עוד? שגיאת התחביר "שום כאן דבר לא נשאר" מתאימה אולי למשוררים גדולים ששגיאה מהסוג הזה היא חלק מקונטקסט שירי. זה לא המקרה של ליאוני. בעיני – שיר בוסר.

  6. יוסי- מה קרה לך? אתה הפכת למבקר שיטחי, שאינו יודע להבחין בין עיקר לטפל, שמייחס לטקסט חשיבות מכרעת יותר מהשיר בכללותו. והנה, בהתייחסותך לטקסט בשיר הזה, אתה ממש מתגלה כשרלטן, עד כדי כך. זהו טקסט קטן, עדין, שמנסה ( בהצלחה, לדעתי ) להביע את הקושי הגדול לעבור מחלום ילדות למציאות המרושעת של ביקורות מהסוג הזה. אינני טוען שאתה מרושע, חס ושלום. אני בא לחדד את אופי התקופה בה אנו חיים – דברים מכוערים ושיקריים מצליחים ודברים עדינים ולא-מיידיים נזרקים לפח. ההתייחסות ליצירה של אנשים היא צינית, דעתנית-להכעיס ואגוצנטרית, כאילו לא חשוב השיר בכלל, אלא מה שיש למן דהו לומר עליו.והרי תמיד יש משהו מאד חשוב לומר, לא?
    זה לא חוק, אך זהו כלל רווח. אתה מצטט הרבה מהטקסט, אך אינך מראה כי התאמצת להבין את התובנה הפשוטה שחן ליאוני מביאה בו – ציורי הילדות מתעתעים בנו באמצעות הגורל ההפכפך, ולא נשאר לנו אלא להמר על פי צו מצפוננו והחלומות שלנו ( זה ה-"לעוף" ). אני חוזר ומציע לך מה שהצעתי הרבה פעמים בעבר – זרוק את החנטריש השקרני המזרחי-מסחרה שאתה מדבר עליו ללא שום הצדקה ולעומת זאת – חזור להיות מבקר איכותי המבקר פחות חומרים ומקדיש יותר עומק לשאר. אל תזלזל בדברים הללו- זמרות איכותיות ואמיתיות כמו חן ליאוני נזרקות לאסלת ההיסטוריה בגלל התנהלות כזאת, וזה עצוב וחסר אחריות.

  7. בתור קולגה הייתי רוצה להבהיר משהו..
    זהו שיר שעוסק ברגשותיה הנסתרים של דמות ולא מושר מנקודת מבטה של הזמרת. חיפוש קטן בגוגל מעלה כי חן ליאוני מעבר להיותה זמרת עם איכויות קוליות מצויינות. הינה שחקנית תיאטרון רצינית ( הבימה, בית לסין וכו') וידועה כמי שאוהבת לכתוב על דמויות שונות בסיטואציות משונות .
    כל עניין ה " הייתי רוצה ללחוש לליאוני שהחיים הם לא ציור ושתפסיק לחפש בציורים מימי הגן.." הוא מיותר. רע ועוקצני. אני לא מבין יוסי.. האם אתה משמש על תקן הפסיכולוג של ליאוני או על תקן מבקרה. לא רלוונטי.

    מרגיש שאתה לא ממש הקשבת עמוק , מהרת לפרסם איזו שהיא טיוטא ראשנית ובוסרית של תחושותיך.דווקא בשקט המיוחד שלה ישנה עדינות אינטימית והמתקת סוד .

    אני אהבתי. משמיע. ומחכה ליצירות הבאות.
    מציעה לך לבקר באחת מהופעותיה… אולי עוד תמצא את עצמך "חלילה" גם נהנה…

  8. חרסונסקי יקירי.
    מה שלומך?
    אני קוראת את הביקורות שלך באופן דיי הדוק הייתי אומרת , לפעמים מסכימה , לפעמים פחות, אבל הפעם….חמוד שלי… פספסת בגדול.. לא בגדול .. בענק. לפני כמה חודשים ראיתי הופעה של ליאוני ברמת השרון בבית יד לבנים. הופעה של שעה שאני לקחתי לחיים.

    משום מה לא התיחסת לדברים החשובים באמת, לגוון קולה הלירי המאוד מאוד מיוחד .( שהופך את עורי חידודין חידודין) לכך שהיא מביאה "משהו אחר",
    לרגש בקולה .
    והמילים דרך אגב לטעמי מאוד נוגעות ומרגשות. בתחושתי אתה נגשת לטקסט תחת הכובע של המבקר הציני והנוקשה וביקרת אמנית יוצרת מצויינת בצורה קשה ומזלזלת .
    אני מאוכזבת הפעם.
    הציון שלי לך : 5\1
    יערה ):

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות