זה איציק שמלי ממשרד אדריכלי ההיפ הופ הישראלי? מה קרה לז'אנר שלו, שהוא עד-כדי-כך "התמזרח". לא שאני נגד. כולנו סובלים ממצוקות, החיים לא קלים, ובמיוחד כשעוסקים במוסיקה, אבל גם בשעות הקשות מנסים לשמור על זהות. והנה צלילי החאפלה בכפיים, בידיים, ברגליים, בקצות האצבעות. הפקה בומבסטית וחד-משמעית שאומרת – תן להם ב… שירקדו על הציפורניים. והעיקר שהיא תקבל הכל, אושר ועושר.    

יענו, כל מה שהיא תרצה יביא לה, זה הזמן שלה לשמוח, את הצרות לשכוח, כי הוא יהיה לה גבר אמיתי (מיוחדי-אוריגינלי, בריונלי, מעודני, מלייאני?)  מצהלותיו של שמלי אינן שונות מהרבה מצהלות בז'אנר. אין כאן אפילו מקום לביקורת ז'אנר ים-תיכונית, כי שמלי הביא אותה  בקטע הכי ממוסחר עובר לסוחר. זה בסדר. אבל כשחתום כאן מנהל הרפרטואר של תאקט, האדון סאבלימינל שמעוני, זה גורם לגבתי לקחת זווית גבוהה יותר מעל העין. כל מה שתרצה – ייתן לה?! ואללה.  נדמה לי ששמלי התכוון לא רק לה. הרי בתוך עמו הוא יושב וחי. וכל מה שירצו – יקבלו.  בעיקר – בהרקדה. אגב, אם הביקורת הזו צפויה – אתם צודקים. אני לעומת שמלי מה-זה-שמרן.