עזבה אותו, נטשה אותו, השאירה אותו עם זיכרון רוחני ופיסי (ריחה בשמיכה), וכמעט שלא הצליח לגעת בה. חלפה בהבזק מחייו.  איך עוללה לו את האסון האישי? אבל מתברר שהמצב לא נורא להחריד – הוא כבר נרגע קמעה, אפילו "מתרגל את הלבד", יענו במצב של פוסט טראומה נפשית, בעקבות אובדנה של האהבה. 

לא חידש לנו יהודה חופש. אהבה היא אובדן החופש. אהבה היא סוג של שלילת חירות נפשית. סוג של נכות. צריך לתרגל מחדש את שגרת הלהיות לבד. לעשות פיזיותרפיה לנשמה הדואבת.
טקסט פשוט על גבול הפשטני, אבל המוסיקה משכנעת שפיו וליבו שווים המה. צליל גיטרות שמזכיר מוסיקת מערבונים נוסח סרג'יו לאונה. רוק אקוסטי מלודי שנושא את קולו העורג, המשתוקק והמתגעגע של חופש לארצה הרחוקה של האהובה, עד שזה נשמע כיוצא מקרבו. ואחרי ששומעים את שירתו המשודרגת בהפקת יהל דורון, קשה להאמין שהוא מתחיל להירגע, שאינו  שבוי עוד בקסמה.  מעניין מה מועיד לנו יהודה חופש בהמשך. ההתחלה מבטיחה.

הכל קרה כל כך מהר/ איך נתתי לך ללכת איך נתת שאשאר/ עם זיכרון ותמונה/ כמה זמן נוכל להרגיש עוד קרבה// כשאת הלכת מכאן לארץ רחוקה/ ואיפה את היום אמרי לי אהובה/ ועוד לא הספקתי לומר לך/ כמה שאני אוהב אותך/ ועוד לא הספקתי עוד פעם/ רק לגעת בך לגעת בך// מיום ליום אני נרגע/ מתרגל את הלבד נאחז בתקווה/ מנסה לחזור לשגרה/ אבל הריח של גופך עוד נשאר בשמיכה"…