משינה מגיעה לקיסריה 25 שנה אחרי שהכול התחיל. אלה רגעים שאני מרשה לעצמי הצדעה נוסטלגית.
נזכרתי בראיון שעשיתי עם שלומי ברכה למעריב לנוער. התאריך על הגיליון: 18 בנובמבר 1990. כמעט 20 שנה.
הראיונות עם משינה התקיימו בדרך כלל עם כל החמישייה הפותחת. היה אפילו איזה הסכם ביניהם – אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אבל החלטתי אז ללכת דווקא על שלומי ברכה. בלשון המעטה – את ההצלחה של משינה אפשר לזקוף בלא מעט אחוזים לבחור הזה שמהחדר שלו יצאו רוב שירי הלהקה. סיפורו של שלומי ברכה לוקח לתחילת שנות השמונים, כשהוא מביא למשינה את "אופטיקאי מדופלם" וגם את "רכבת הלילה לקהיר" למילים של אהוד בנאי.
קראתי את הראיון בעניין מחודש. קודם כל מצאתי משותף בין שנינו: גם שלומי וגם אנוכי גדלנו בשכונת קרית שלום בדרום תל-אביב, שהייתה הקונטרסט הכי חד של צפון תל-אביב. אמו הייתה אז עוזרת לגננת. אביו עבד בשיווק שמנים. הוא היה האמצעי בין שתי אחיות. אהבתו הגדולה של שלומי הייתה – הים, במיוחד גלישות, כפרפקציוניסט מלידה – השקיע כולו בתחביב, קם בחמש בבוקר הולך לים ובשבע בערב חוזר הביתה והולך לישון. "רוב הזמן הייתי בים. רק כאשר לא היו גלים, הלכתי לבית הספר". לימודים, אתם מבינים, לא היו הצד החזק שלו. התיכון האחרון בו למד נקרא "מישל"ב" ראשי תיבות של "מי שרוצה לא בא". תעודת בגרות – מעולם לא גמר. כל זה גרם לסכסוכים קשים עם ההורים. לגיטרה הגיע עוד ביסודי. חבר בשם רמי פינקוס ז"ל שגר בבניין מולו הראה לו איך מנגנים בה. בגיל 12 ומשהו התחיל לנגן. ההורים היו תפרנים, אבל אימא לחצה על אבא שעשה מאמץ ורכש לשלומי גיטרה קלאסית. שלומי ופינקוס המשיכו לנגן יחד. הגיטרה החשמלית הגיעה מאוחר יותר. לימים – פינקוס, כבר מ"פ בנח"ל, נהרג מנפל של פצצה.
"זה היה קשה כי כמעט כל תקופת הנערות היפה בילינו יחד, סוג של חברות חזקה מאוד. בעצם – בזכותו הגעתי לגיטרה"
בחשמלית ניגן שלומי באותם ימים קטעים הכי מוכרים של אז – "עשן על המים" של "דיפ פרפל", "בית השמש העולה" של "החיות", "מדרגות לגן עדן" של "לד זפלין".
"אבל הייתה תקופה שזנחתי את הגיטרה בימים שלמדתי במישל"ב. בטירונות חזרתי אליה. כשהייתי בהנדסה קרבית, החבר'ה ביקשו שאנגן להם 'לינדה לינדה' בגיטרה אקוסטית. החשמלית שהייתה לי אז הייתה די מחורבנת. היא נקראה "אס. ג'י" – חיקוי של גיבסון והיא ממש זייפה"
את יובל בנאי פגש בבסיס טירונים של התותחנים לשם הועבר מהנדסה קרבית. שניהם היו בקורס מפקדים. "האמת היא שהכרתי אותו עוד בתקופת הגלישה בים, אבל אז לא היינו ממש חברים. הנושא שהכי הדליק אותנו – מוסיקה. התחרינו בינינו מי מכיר יותר קטעים, החלפנו קסטות, הקלטנו את עצמנו, ואחרי כמה הקלטות אמרתי ליובל: "הקול שלך ממש טוב, בוא נעשה משהו"…
"אני זוכר שיצאנו לבלות במועדון פינגווין, ואני אמרתי לו: יום אחד אנחנו נהיה על הבמה הזו…"
אנחנו לקראת אמצע השמונים "זו הייתה תקופה נורא תמימה עם הרבה מוסיקה אלטרנטיבית. אני זוכר שתרבות המועדונים ממש פרחה. להקות נלחמו על הזכות להופיע וגם הרוויחו כסף. מועדונים כמו פינגווין, קולנוע דן וליקוויד התחרו ביניהם על מוסיקת שוליים. מחו"ל הגיעו להקות אלטרנטיב וניו-וייב כמו באוהאוז, סוזי והבנשיז, מארק והמאמבס, שריקסק. מלהקות המקומיות בלטו כרומוזום, ז'אן קונפליקט, גוסטולובי – להקתו של פורטיס. היו עריקות מלהקה ללהקה. אנחנו מאוד הושפענו מהאווירה הזו. נקראנו אז "משינה ורמיני", הרכב שנותר משתי להקות – שלום הציבור של יובל והחזית העממית שלי"

השבוע כשפגשתי את שלומי בירושלים באולפן השקוף של ערוץ 24 בירושלים, שלפתי את הגיליון. הרשיתי לעצמי להתרפק. גם הוא וגם אני לא היינו מאמינים שנתראה שוב אחרי 20 שנה, אני ככתב מוסיקה, הם כלהקת פופ שהודיעה כבר על התפרקותה בצורה הכי רשמית, והנה היא עדיין כאן, מגיעה לקיסריה עם אלבום חדש. "משהו בחיי הולך להשתנות", שר יובל ב"להתראות נעורים, שלום אהבה". שיר מר-אירוני. משהו השתנה אז בחייהם, אחרי האסון בערד. אולי היה זה הלם קרב. בדיעבד התברר שעוצמת הכימיה בלהקה, החברות בין חבריה, המוסיקה – היו חזקים יותר מהשינוי עליו שר יובל, שחוזר השבוע לכל הלהיטים שמעולם לא נטשו אותנו -. ברחובות שלנו", "אחכה לך בשדות", "נגעה בשמיים", "שלח לי מלאך" "למה לי פוליטיקה עכשיו". "אהובתי"
כוכבים בשמי הפופ המקומי יידלקו כנראה תמיד מחדש. בקצבים, בהרמוניות, בחיבור בין מנגינה, בטקסט ובעיבוד. וזה יקרה עוד פעם בקיסריה מאי 2010.