וודס, מאחרוני דור הנפילים של האלט סקסופון, בחר בשלישייה המצוינת של טוני פנצ’לה האיטלקי. הוא ניגן נהדר את הבלדה "גודביי מיסטר אוואנס" וגם בוסה If I Should Loose You. היתה לו הפתעה מרנינה עם הרבה קצפת: אלי דגיברי, רוברט אנצ’יפולובסקי, תלמידו של וודס  הצטרפו לפסגת אלט סקסופוניסטים. אם וודס אכן פורש אחרי ההופעות בארץ, כפי שהודיע, זו הייתה מתנת פרישה מחממת לב.

ובאותו אולם, שעה מאוחר יותר,  התחלף צליל הבופ המסורתי באמנות האלתור החופשי המתקדם. אלברט בגר בחליל וסקסופונים, וממולו רוברטו דאני האיטלקי בתופים וכלי הקשה. בגר הוא ג’אזיסט סקרן בטירוף.  קיבלנו תמצית אמנות הדיאלוג הספונטני.  בגר נושף, מקרטע, שובר צלילים, ודאני מתנהג כרקדן וירטואוז בנגינת ההקשה בקואורדינציה מושלמת, עד שנדמה שהוא מפעיל ארבע ידיים.

איטליה חזק על מפת הג’אז במיוחד פסנתרניה. אחרי פנצ’לה הגיע תורו של לואיג’י מרטינאלה. מורגש שהוא תלמידו של הענק אנריקו פיראנונזי. מריטנאלה  והשלישיה שלו ניגנו ביל אוואנס בערב הראשון וחומר מקורי בערב השני.  נגינתו קולחת, מלודית, אבל לא קיטשית. והיא נבנית נהדר בדו-שיח  עם המתופף שלו, פאולו פרנצ’יסקונה, שהוא קומפוזיטור של תופים, מרחף במברשות כאילו מוסיף קווים דקים לציורים של מרטינאלה.

פרנץ קוגלמן האוסטרי, בפלוגלהורן ובחצוצרה דפק הופעה מעונבת בגרסאות חורפיות למוסיקה של ברט באכארך. בתוכניה נכתב כי קוגלמן יקח "למסע אל הבלתי צפוי". אחרי שלושה קטעים הרגשתי שזה גרוע אפילו מהצפוי. אפשר לבחור ב"משעמם" או "מאכזב". למעשה, זה וגם זה.

מרתק ומפתיע היה הג’אז החופשי של שלישיית קלאפארוש מוריס מקנטייר (סקסופון טנור, טובה, תופים) משיקאגו, בעל מרחב מוסיקאלי עשיר.  זה לא סתם ג’אז חופשי אלא ג’אז בתבלין מאוד בלוזי עם אלמנטים של בופ קלאסי, כשההפתעה היא נגן הטובה ג’ס דולמן.