יהודה פוליקר מתגעגע למה שנראה כמיתוס, וכואב מציאות מאכזבת שבה נעלם מהנוף דמותו של לובש המדים הקשוח שמגן עלינו בלי לבכות, אולי ערגה לדימוי סמל הצבר "יפה הבלורית והתואר" בעבר. "גברים קשוחים שלא בוכים כבר לא תמצא בינינו", "אחים לדם". פוליקר מוסיף מטפורה – "תמיד רצים קדימה בג'בלאות של החיים כל עוד בלבב פנימה". וגם מחאה ואכזבה: "גברים קשוחים מתים חיים בשדות הפקר שלנו".
הטון מאופק-מאומץ, אפלולי, נטול מניירות, השתפכות ודרמה, המוסיקה יוונית שמחזירה לימי "עיניים שלי" אמנם מנתבת את השיר לאיזור הזה, אבל הכפיים אינם סוחבים לחתונה הישראלית, אלא לריקוד גברים שמבכים את המציאות. מוותר על מנגינה "להיטית", אבל גם אם השיר אינו מחניף מיידית, יש בו האמת של פוליקר – במורכבות של הוויה מקומית שחוברת לצליל ים-תיכוני.