השיר “מאיר” של נדב דלומי הוא שיר צער אישי הנע בין הבטחה לגאולה לבין התפכחות כואבת. זהו מסע כפול – גיאוגרפי ונפשי – מן הבית בעיראק אל ישראל, מן הענן המרחף אל אדמת הטרשים, מן השמש והירח כסמלי אור אל הים הגדול כעד נצחי לתקווה ולאובדן.
המוזיקה נעה בקצב נינוח של “נסיעה בינונית” – יוצרת תחושת תנועה שאינה דוהרת ואינה נעצרת. כמו אוטובוס בעלייה ארוכה: יש כיוון, יש דרך, אך הדרך מתמשכת. פתיחת השיר בהרמוניה גברית (“הו הו הו” בנוסח ה"הו הו הו" ששמענו ב"בין קודש לחול" של אמיר דדון ושולי רנד) מעניקה ממד קהילתי־עממי, כמעט תפילה. קול יחיד נישא מתוך מקהלה – סיפור אישי בתוך סיפור של דור.
הענן מעל קירות ביתו הוא דימוי טעון: הוא ארעי, אינו שייך למקום, תלוי ברוח. כך גם הדובר – תלוי בכוחות גדולים ממנו. ההמתנה לרוחות היא המתנה להיסטוריה, לגורל, למבצעי העלייה. הענן עומד – אין תנועה – אך הפוטנציאל קיים.
המטוסים הלבנים מהדהדים את עליית יהודי עיראק לישראל (כגון מבצע עזרא ונחמיה), ומקבלים איכות כמעט מלאכית. “על כנפי נדיבים” מצטט את לשון המקרא ומעניק לאירוע היסטורי ממד מיתי־גואל. כאן התקווה ברורה: תנועה מן הגלות אל הארץ המובטחת.
“כל החורף חיכיתי לשמש אחת שתפרח במזרח / ורגלי יינטעו שורשים על הרי הכרמל היורד אל הים הגדול” – החורף מסמל קיפאון והמתנה; השמש – התחדשות. הכרמל היורד אל הים הגדול הוא חזון של שייכות. השורשים שיינטעו הם תיקון לארעיוּת הענן. אם בתחילה היה מרחף – כאן הוא מבקש קרקע. הים הגדול מופיע לראשונה כסמל פתוח: אופק, חופש, הבטחה.
"איבדתי את דרכי / האדמה מדבר / רימוּני הפקידים / הפכוני נטע זר” מפנה השבר בשיא: . האדמה שאמורה הייתה להיות כרמל הופכת מדבר. הפקידים – סמל לממסד – מבטאים רמייה ביורוקרטית: הפער בין ההבטחה האידיאולוגית לבין חוויית הקליטה הקשה. “נטע זר” הוא ביטוי טראגי במיוחד: במקום שורשים – זרות. במקום בית – ניכור.
“אהבתי טבעה / במצולות געגוע” – הצער הלאומי מתכנס לאובדן אינטימי – האישה שהלכה לעולמה בטרם עת. הים הגדול, שהיה קודם אופק של תקווה, נעשה כעת מצולה בולעת. “משבריי וגליי תהום אל תהום” – הים משקף את הנפש. התקווה והאהבה מתערבבות בגלי שבר.
“כל הקיץ חיפשתי ירח אחד שיאיר את דרכי” – אם השמש הייתה חזון גאולה, הירח הוא אור משני – צנוע, חלקי.. החיפוש אחריו בקיץ (זמן של יובש וחום) מדגיש את הצורך בנחמה. “ידיי מושטות – אלומות על גבעות הטרשים היורדות אל הים הגדול” האלומות הן תנועת תפילה ועבודה גם יחד. אך הטרשים מחליפים את הכרמל באדמה קשה. ובכל זאת – הן יורדות אל אותו ים גדול. הים נשאר. הוא עד מתמיד לשינויי השמש והירח, לתקווה ולשבר.
השמש והירח יוצרים ציר זמן: חורף–קיץ, יום–לילה. השיר נע במחזוריות – כמו המוזיקה – אך החזרה אינה תמימה: היא טעונה בזיכרון. האור משתנה, אך הים נשאר. התקווה מתחלפת באבל, אך הכמיהה לשייכות אינה נעלמת.
המיד־טמפו משמר תחושת תנועה מתמשכת. אין התפרצות דרמטית; יש הליכה עיקשת. ההרמוניה הגברית בפתיחה מייצרת תחושת קולקטיב – דור שלם שעלה, התאכזב, התמודד – והקול הסולני נושא את הפצע הפרטי.

"מאיר” הוא שיר על הבטחה גדולה שפגשה מציאות מורכבת –  מן הענן אל הטרשים, מן המטוסים הלבנים אל רמיית הפקידים, מן הכרמל אל מצולות הגעגוע – זהו מסע של עלייה ושל שבר. ובכל זאת, הים הגדול נותר דימוי כפול:
גם מצולה שבולעת אהבה, וגם אופק שאינו נסגר. בין השמש לירח, בין גאולה להתפכחות, נדב דלומי ממשיך לנוע – כמו המוזיקה – קדימה, גם כשהלב עוד עומד מול הים.

נדב דלומי מאיר

מֵעַל קִירוֹת בֵּיתִי
עוֹמֵד עָנָן
מַמְתִּין לָרוּחוֹת שֶׁיִּקָּחוּהוּ מִכָּאן

וַאֲנִי מְחַכֶּה לִמְטוֹסִים לְבָנִים
לְצִיּוֹן נַעֲלֶה
עַל כַּנְפֵי נְדִיבִים

כָּל הַחֹרֶף חִכִּיתִי לְשֶׁמֶשׁ אַחַת שֶׁתִּפְרַח בַּמִּזְרָח
וְרַגְלַי יִנטְעוּ שָׁרָשִׁים עַל הָרֵי הַכַּרְמֶל הַיּוֹרֵד אֶל הַיָּם
הַגָּדוֹל

אִבַּדְתִּי אֶת דַּרְכִּי
הָאֲדָמָה מִדְבַּר
רִמּוּנִי הַפְּקִידִים
הֲפָכוּנִי נֶטַע זָר

אַהֲבָתִי טָבְעָה
בִּמְצוּלוֹת גַּעְגּוּעַ
מַשְׁבְּרַי וְגַלַּי
תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם
כָּל חַיַּי, תִּקְווֹתַי

כָּל הַקַּיִץ חִפַּשְׂתִּי יָרֵחַ אֶחָד שֶׁיָּאִיר אֶת דַּרְכִּי
וְיָדַי מוּשָׁטוֹת – אֲלֻמּוֹת עַל גְּבָעוֹת הַטְּרָשִׁים
הַיּוֹרְדוֹת אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל
 

נדב דלומי פייסבוק