היא מלכת הרפרטואר הקוסמופוליטי. מוסיקה יוונית? אפילו לא שיר אחד. הזמרת שהקליטה עד היום 1,400 שירים יוצאת בתמהיל חובק עולם: "אוד טו גלורי" לבטהובן,ה"קסטה דיווה" של בליני, "קון טה פרטירו", "גלוריה אטרנה" של הנדל, "ל’אמור ג’יפסי" של ורדי, "הקיץ יודע"
"איפה הרגע שבו היינו זקוקים זה לזו, בעטת בעלים, והקסם נמוג/ אמרו לי ששמייך הכחולים הפכו לאפורים/ סיפרו לי שתשוקתך דעכה" כמה פיוטי, אבל לפעמים גם טקסטים כאלה עוד עושים משהו בתנאי שהם מגיעים עם מלודיות מורחות. ודניאל פאוטר, זה
הרעיון שכולנו, שחור או לבן, חילוני או דתי, שווים משמש את "תמרונים תזמורתיים בחשכה" לחזור לפופ אנגלי נאיבי וקליט להפליא בשיר הנושא את שם הדיסק, כמו גם בשיר "להלך בשביל החלב" שמזכיר מהלכים סיקסטיים קלסייים מובהקים. אנדי מקלוסקי שהקים את
מאז "אבבא", השוודים מנסים לייצר מכונת להיטים חדשה. הטריו הזה (אחד+שתיים) מריץ 2 להיטי ענק "סקסואל גארנטי" ו"בכי בדיסקוטק". המתכון אינו "אבבא", זה יורופופ די מיושן, סטייל דיסקו, משהו קליט כל-כך, שנדמה לך שאתה מכיר כל שיר. השוודים יודעים לעשות
מסלול המיינסטרים של השבעים עדיין קיים אצל הזמר הקנדי הזה שמוצאו מהלהקה המצליחה "מוייסט". הצירוף של גיטרות אקוסטיות וחשמליות וטון נאיבי משהו הוא מסימני ההיכר של אשר. מורכבות אני שומע את שיר הפתיחה "מה שלומך" ואני מזהה עקבות ביטלס. השירה
האחים בארי, רובין ומוריס סגרו באלבום הזה עשור רביעי כלהקה. הבי-ג’יז היו בשישים תחת השפעת הביטלס, שבסוף השבעים הם רכבו על שגעון הדיסקו, אבל גם כשהגל הזה דעך, המשיכו גיב בראדרס להפעיל את הנוסחה המוכרת. האלבום החדש הוא בד"כ שיכפול הפורמולה,
טקסס הסקוטיים מתחרים היום בסלין דיון ובמריה קארי במשבצת הפופ, אלא שיש להבחין בין פופ לפופ. לא כל השירים באלבום מצויינים, רובם כן. זה אומר איכויות קוליות טובות, זה אומר קצב אינטגרלי לשירים, זה אומר הפקת סאונד מגוונת מסגנון מוטאון
אחרי "ווייט לדר", הקודם שלו, "חיים בסלואו מושן", מבסס את דיוויד גריי בראש טבלת זמרי המיינסטרים האיכותיים. השילוב בין מנגינות אולטימטיביות וקול שמגיע מעומק הנשמה, זה מה שעושה מגריי זמר מרתק. דווקא הדיכוטומיה של שירה חמה על מצבים עצובים של
הדיסק נפתח בשיר על הפחד מפני שינויים במצבי הרוח, מפני הפנים הרבות המשתלטות על הבנאדם. המוסיקה? קליינשטין נהייה יותר ויותר אלטונג’וני בשילוב של שירה-פסנתר. קליינשטיין של השנים האחרונות הולך על קו מיינסטרימי מינורי-מרוכך-רגשני-רומנטי, בדרך כלל בלי לגלוש לדביק. זה יוצא לו
מאור כהן ואורן לוטנברג, "זקני צפת" לשעבר התאפרו חזק, כדי לדפוק שאו רוק אלקטרוני, אולי נסיוני, יותר מיומרני, שהוליד בסופו של דבר אחרי 75 דקות של בלגן לא מאורגן, שפע סגנונות, צלילים ומילים. זה מאור כהן שאחרי זקני צפת ולפני
"תגיד לי אם אתה שמח כמו שאני", שרה אנקרי. האיפוק והעידון בשיר הפותח מחלחלים עמוק. זוהי גדולתה של זמרת. להביע רגשות, לא לצעוק אותן, לא לרוץ לפני השיר. התחושהה"ברזילאית" שקיימת כאן נמצאת גם ב "מלכויות" ו"כיסופים". זוהי אתי אנקר ירב-סגנונית.
ישנו ברוזה שהתחבר לרוח ה"מייק לאב נו וור" ב"יהיה טוב", ויש ברוזה שניסה להעביר רוח הפלמנקו של לואיס דה גונגוס ופאקו איבנז ב"הילדה הכי יפה בכפר" . ישנו ברוזה שניסה להשיב רוח מדברית בסיפור אהבה אקזוטי ב"שיר אהבה בדואי". מיהו
הדיסק של "מטרופולין" מתפתח מאוברטורה קולית, דרך תזמורים עשירים, פעלולי תופים, הרבה סינתיסייזרים. גם בחירת הזמרים אינה שגרתית. לפי עופר מאירי, המוסיקאי שמאחרוי הפרוייקט, הביצוע הקולי הוא חלק מתפיסת סאונד כוללת. אין אצלו כוכבי זמר. שרונה נסטוביץ ( "לא אומרת כלום"), ברק גביזון ועופר מאירי ("חזירים"
מירי מסיקה שרה על האהבה, שברונה, אובדנה, אכזריותה. הרבה דמעות ועצב. מזלה הגדול – שהיא מצליחה להטעין את רוב השירים בעוצמות רגש אותנטיות, כולל הטקסט הבאנאלי ביותר. זמרת נשמה ששרה במינונים נכונים, עולה בסולם האוקטבות במקום שצריך, מנמיכה במקום שדורש
"11א" הוא חיבור בין ברי סחרוף, אולי הרוקיסט האותנטי ביותר שצמח כאן, ובין רע מוכיח, יוצר רב גוני, מוסיקאי ואיש סאונד מהמדרגה הראשונה. הצליל הוא סינתזה של רוק גיטרות, דאנס הזוי (פסיכודלי), מוסיקה אלקטרונית עם אלמנטים של צליל מזרחי והאוס. סחרוף שר על רוח
זאב נחמה שר שיש משהו טוב בארץ רחוקה, אם כי לפעמים זה רק חלום, אלא ש"החיים הם לא אמריקה". לא גילה לנו את אמריקה, אבל אולי זה אופייני לנחמה לעשות קצב דאנס קליט ואלקטרוני על אמיתות באנאליות. כמה שהמוסיקה של אתניקס
מיקי גבריאלוב נע בין כמה עולמות. המוטיב הים-תיכוני אוריינטלי שולט באלבום במגוון של לחנים עממים ומקוריים. הוא נע בין חופי פיראוס לערבות הבלקן, בין מקצב חפלאי אופטימי למנגינה נוגה ושובת לב. הוא משלב קולות נשיים (בתו שירה ב"לכלוכית" דואט עם אורטל אופק
הגם שהיו לו כמה "מלחיני בית" כמו הירש, כספי, שרעבי, מנור הגיע כמעט לכולם, גם לרוב הזמרים. מה"שוקולדה" ("אולי על שפת הים") ועד נינט טייב ("בסוף העולם") אבל מתוך ה-105 אני יכול לערוך שני אלבומים של של המרגשים-מחלחלים ביותר, ולא לשכוח את הלחן שבלעדיו
אחרי עשרים קטעים ארוכים וקצרים, אחר שפע הזה של מקצבים רובם מוגשים עם רוח גבית סוערת, אפשר לומר, שדבר נפל בסצינת ההיפ והראפ המקומית. קוראים לו קאשי. עשרים קטעים שבהם הנחתי את עטיפת המילים על ברכי ורצתי איתו לפעמים מהר, וכדי
אז מהי רומנטיקה עתידנית לפי משינה 2005? לפי המוסיקה, משינה נמצאת חזק בעברה. השירים זורמים בקלילות פופית נחמדה וידידותית, לא מכבידים על האוזן גם לא מאתגרים אותה. יובל בנאי ממשיך לחפש תשובות לשאלות חיים פשוטות, "מנוחה לנפש פצועה", ועם אובדן
תמצית פרוייקט שכולו ביצועי קאבר ורשנס טעוני אמוציה ומלודרמה. טונות של רגש ששפכו זמרים צעירים שמאמינים ששירה זה רק החצנת רגשות. זו תוכנית שמתבססת רק על להיטי עבר קליטים, אינה מנסה גם משהו מקורי, נעה בנתיב מיינסטרימי בטוח, מכניסה את השלאגרים עם
האלבום הכפול נפתח במפתיע בשני קטעים אינסטרומנטליים של רביעיית סוליס מנאפולי – נעימת "אורי" וקטע שנקרא .Minuano אני מבין שעורכי הדיסק ביקשו להישאר נאמנים לסדר הקטעים של הערב (שהוקלט השנה במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בחולון), אבל הם שכחו, או שלא, שדיסק הוא
פיטר רוט מעמיס את השפעותיו ואהבותיו על אלבום הבכורה שלו. זה כמו שתשאל מישהו – איזו מוסיקה אתה אוהב, והוא יענה לך: אני אוהב כמעט הכול. אצל רוט, רב-נגן, מעבד בחסד, איש "מוניקה סקס", אפשר לשמוע ביץ’ בוייס וגם "כוורת". "כוורת"
היא קצת מריה קארי וקצת סלין דיון מקומית, מסוגלת לעשות פופ, דאנס, סול ופאנקי ברמות גבוהות. אפילו רמי קליינשטין ומומ לוי נרתמו לספק לה תחמושת, בנוסף למקצוענים כפיני ארונבייב (מי שכתב לה את שיר האירוויזיון), ליאור שושן, אודי תורג’מן, אייל ליאון
דואטים מולידים מומנטים מרגשים. "מה זאת אהבה" בביצוע ריקי גל ומתי כספי מרגש עדיין. ריגוש הוא כמעט מוטו בדיסק. "מה איכפת לציפור" עם גידי גוב ודנה ברגר, "כשזה עמוק" עם קורין אלאל ואביתר בנאי. "זה כל הקסם" עם נמרוד לב
מול הקונטרה-טנור של ד’אור, אנקרי היתה צריכה "להתגמד", אבל היא יצאה מהמפגש יותר מבסדר. ד’אור הוא זמר שיודע להתחבר עם קול נמוך ומוציא מזה את הטוב, וכשהעיבוד נכון, קורה משהו יפה. מתברר שבין הסוליסטים המובהקים יש נקודות חיבור. "שיר לבת"
אסף אמדורסקי ניסה לעטר את השירים של ארצי בעיבודים מחודשים. הטכנולוגיה של היום מאפשרת להתערב בהקלטות ישנות. חיפשתי את המקומות, שהוא הצליח לא רק לחדש אלא לשדרג. מדובר בנגיעות. מדובר בשיפור סאונד כמו התכנות הקצבי ב"פתאום כלא באת". יש תוספות
כמה פלטינות, כמה תארים היא עוד תקטוף? נינט טייב האמריקנית היא הדבר הכי מרתק שקרה בסצינת הפופ במהלך סוף 2004 עד סוף 2005. היא זמרת שאינה עושה היפ הופ, לא דאנס מסעיר, והיא נדמה לי גם גם לא מנסה להיות המדונה
העשור לקריירה של דיוות הפופ היה עיתוי לאסופת להיטים, שיצאה ב-1998. דואטים מחניפים: כ"כשאתה מאמין" מהסרט "נסיך מצרים" עם ויטני יוסטון, "אהיה שם" עם טרי לורנז, "כשאתה מצלצל" עם בראיין מקנייט. נוסקים איתה לשיאי הרגש. מה שבולט במכלול הן ההפקות
