זמרים מתחבטים בשאלה "מה להגיד בין השירים". הפיתרון הפשוט: לא לדבר. לתת לשירים לדבר בעד עצמם. גם אלאניס מוריסט הזמרת הקנדית אינה מה"דברניות" בין השירים, כפי שהיא מעידה על עצמה, אלא שהפעם התוכנית שבה השתתפה חייבה אותה. רק אחרי שראיתי
זריקת חיים לסצינת הרוק. אנדי וואלאס שהפיק לנירוונה עומד מאחורי העוצמה האותנטית שמשגרים סקין (שירה), אייס (גיטרה), קאס (באס), מארק (תופים). ולא סתם עוצמה, אלא מוסיקה של סיפור ודרמה. שירים העוסקים בקלאוסטרפובית יחסים אישיים, ההנאה הסדיסטית שבהרס עצמי בשיר "טרייסי
זריקת חיים לסצינת הרוק. אנדי וואלאס שהפיק לנירוונה עומד מאחורי העוצמה האותנטית שמשגרים סקין (שירה), אייס (גיטרה), קאס (באס), מארק (תופים). ולא סתם עוצמה, אלא מוסיקה של סיפור ודרמה. שירים העוסקים בקלאוסטרפובית יחסים אישיים, ההנאה הסדיסטית שבהרס עצמי בשיר "טרייסי
כמה שנים אחרי וודסטוק, ג’ו קוקר עשה הסבה לאמן של רפרטואר. הגדולה שלו: הוא ידע תמיד מה מתאים לו, גם בכול הקשור להפקה המוסיקלית. קחו את "קוד יו בי לאווד" של בוב מארלי. סיבה למסיבה. האוריינטציה – תיזמורי רוק ריתם-אנ-בלוזיים
פאנק? בשביל לשמוע את "בלינק 182" לא צריכים להחזיר הגלגל אחורה לסוף השבעים. הם טריים ורעננים. טריו פאנק, הקלטות לייב, מהדורה מוגבלת של דיסקים שיצאה לחנויות, ואני ממליץ, לא מפני שאני מת על זה, אלא שזה הדבר הכי טוב למי
"יש אנשים שחושבים שהם תמיד צודקים/ אחרים שקטים, עצבניים/ אחרים נראים נחמדים, נחמדים, נחמדים/ אבל בתוכם עשויים להיות עצובים ולחוש טועים" הסטרוקס מזכירים להקות גם מהשמונים-תשעים, אבל מייצרים זהות מוסיקלית משלהם. בלהקה שנולדה בניו-יורק ב-1998 מוגדרת "אינדי רוק" או "ג’אראג’ רוק",
למה אני אוהב את מוריסט? א. כי היא אותנטית. ב. כי היא יודעת להעביר בפשטות יפה את המאבקים בזרמי התודעה שלה. ג. היא אינה חוששת בהתנסויות מוסיקליות. ד. שהיא מאוד ישירה וכנה בטקסטים הכי אפלים שחושפים צפונות הנפש. האוסף מרשים. יש
קראודד האוז אינה קיימת עוד (מה חבל), חבורת אנגלו-פופ עם הרמוניות קוליות נפלאות של טריו, שיודעת לעשות בלדה קיטש קלאסית כמו "דונ’ט דרים איט’ז אובר" או להיט קצב כ"משהו חזק" וגם בלדות יותר עגמומיות ואינטרוספקטיביות כ"לתוך הפיתוי" או "מוטב שתגיע
הם מתחילים בהרמוניה ביטלסית: "לפתע היא נעלמה/רק אתמול היתה פה" (מזכיר משהו?) אבל שיר הערגה היפהפה מקבל תפנית לסגנון REMנפשות מתייסרות באהבה שרות ומנגנות תערובת בין הבאנד, ואן מוריסון ו.REM – הרוק של הקאונטינג יונק ממקורות מוכרים, אבל הם מספיק
בניגוד לכל הסיכויים, נירוונה הוציאה את הדיסק הזה. תקשיבו איך קוביין מתערטל נפשית בהופעות. המיטב מתוך מאות שעות של הקלטות מהופעות במועדונים ובפסטיבלים כולל "מריח כרוח נעורים", ל"כמו קופסא", "ליתיום", "פולי", "סילבר". הדיסק הוא חדירה לקרביים של נפש כפייתית, כאובה,
"את יכולה לאהוב אותי עכשיו" מזכיר את REM ומי שאוהב את REM, יכול לשאול למה ההוטהאוז עוד לא כבשו את העולם. אין תשובה אחת, אבל אפשר להבטיח שהדיסק של הלהקה האירית מספק את אותה תמצית המאפיינת גם את REM שהיא
השרלטנס איבדה את הקלידן רוב קולינס שנהרג בתאונה, נגן מאוד משמעותי בהרכב, אבל צליל אורגן ההמונד ממשיך להיות מוטו בעיבודים של השירים. השרלטנס נשמעים זן בריטי משובח, הטקסט הקסום, המלודיה שמאוד מתחשבת בסיקסטיז, העיבוד הפסיכודלי משהו שמזכיר את הגיטרות של
השם הוא חיבור בין "קליפורניה" ל"ניאוף". רוד הט מתחברת מחדש לרוק האורבני הגרובי, כמו פעם. לחיבור הצטרפו מחדש המפיק ריק רובין והגיטריסט ג’ון פרושיאנטה, מה שאמור להחזיר אותה לימיה הטובים. צריך להקשיב פעמיים, כי לסנן לעצמכם דבים טובים. את הראפיים
האוסף הראשון של פינק פלויד, שעריכתו המצויינת עושה אותו לדוקומנט מוסיקלי איכותי. לא ה"גרייטסט היטס" המסורתי, לפי סדר כרונולוגי, אלא דיסק כפול עם 26 קטעים שערוך כסוויטה ומכסה כמעט הכל (חסר משהו מ"אטום הרט מאדר") משלושים שנות יצירה. רוק פרוגרסיווי?
באלבומם השלישי גארבג’ נשמעת להקה משוחררת, לא מופקת בכוח שמתבססת על גיוון נהדר, ומשתמשת בכל ההשפעות והניסיון ומגיעה לליטוש יוצא מהכלל. הם אגרסיביים, רוקיים, פופ מלודיים, טריפ-הופים, גרוביים, אלקטרוניים. מה לא. ויש להם את שירלי מנסון בקולה המיוחד הטעון והלא
צליל אמביינט-אתני פותח את החדש של הדארקנס? מה זה? האחים הוקינס עברו הסבה למוסיקת עולם? תמתינו 30 שניות. הרוק יבוא. גיטרות, קולות גבוהים, דיסטורשנים. איי/סי די.סי וגם מטאליקה. בהמשך יגיעו מומנטים לא שגרתיים וגם "קווין" בתמונה. הדארקנס הם אחת הלהקות היותר
איך "גרין דיי" נהייתה להקת הרוק הכי מסעירה ברוק של האלפיים? קחו את צמד הדיסקים הזה ותבינו חזק. תיעוד הופעה חיה, 2 לילות ב- Milton Keynes National Bowl ביוני 2005. אחרי שראיתי ושמעתי, אני נסער. זו אינה סתם הופעת
ניו-ווייב, פוסט פאנק, סינטי-פופ, ניו-רומנטיק או נאו-פסיכודלי? מה מאלה "מודרן אינגליש"? כמעט הכל. הלהקה הורסטילית החלה את דרכה כחמישיה בקולצ’סטר ב-1979 עם הזמר-גיטריסט רובי גריי. ב-1990 היא הפכה לטריו והתפרקה כעבור שנתיים. בהרמוניות הקוליות שלהם שומעים מודי בלוז. בנגינת הגיטרות
צליל הסקא שלהם זורק מיד ל"ריקוד המכונה" של "משינה". לא בטוח ש"באד מנרס" יודעים מי זו "משינה". בטוח ש"משינה" יודעים מי היא "באד מנרס". האוסף הזה מספק את הדברים היותר מקפיצים של המנרס ובלסטר בלאדווסל (דאגלס טרנדל) הקרח מתקופת הלייבל
קצפת עם מעדן שוקולד וגם דובדבן. הסטוריה? "קצפת" הייתה הסופרגרופ הראשון בהסטוריה של הרוק. הייתה? – נשארה. שלישיית הנצח, אריק קלפטון בגיטרה, ג’ק ברוס בבס, ג’ינג’ר בייקר בתופים התכנסה להופעות ברויאל אלברט הול בלונדון בין ה-3 ל-6 במאי 2005 כ-37
זה מזכיר את הקלאסי שלו Harvest ואמנם הוא מוגדר שלישי בטרילוגיה הכוללת גם את Harvest Moon. "רוח ערבה" הוא עוד סאגה מוסיקלית, רוק שתחבר לפולק שמתחבר לקאונטרי, שמשקף את האישיות המיוחדת של הסטורי טלר הזה. כבר על השיר הראשון Painter
גם בלי לראות את ה-DVD, אני לא צריך לדמיין קהל שמקפץ ושר. זה ברור. שומעים את זה. האנרגיה והשמחה שיוצאת מהרכב הרוק פאנק הקנדי הזה (ממונטריאול) ושיתוף הקהל בשירה ובפורקן, הופכת אותו למוצר רוק לוהט ב"שאט אפ" הפותח פייר בובייה שנשמע
סנטנה, איך לומר את זה, ממציא את עצמו כול פעם מחדש. אחרי Supernatural (1999) ו-Shaman (2003) שנמכרו קרוב ל-40 מליון עותקים, קרלוס מזהה יותר לאן לקחת את צליל הרוק הלטיני בעזרתו של המפיק הממולח קלייב דיוויס. El Fuego הוא מתאבן
זה הרביעי של ההרכב האמריקאי, שלראשונה הופיע בסצינת הגראנג’, ושהצטמצם מרביעיה לצמד – גראנט לי והמתופף ג’ואי פיטרס. הדיסק מחזיר לרוק לא שקוף-ממוסחר, עם אלמנטים יפים של פופ ב"שנה את המנגינה", "עדות", "הסוף הרדוד". יש כאן כמה אורחים מכובדים כמייקל
הצירוף של מלודיה ומלנכוליה מוליד פופ נוגע ומגיע. נוגע בכל מיני דברים שאתם מכירים. יש דמיון ל"מרקורי רב", תזכורת ל"רדיוהד", זמר, ג’ייסון לייטל, שיודע לקונן בקול שביר, ועוד 4 חבר’ה שמספקים קצב מידטמפו והרמוניה אפרורית. שירים: "מתחת לכביש המערבי", "האגם
אם לוקחים את פורטיסהד, אואזיס ורדיוהד כנציגות של הרוק הבריטי המשובח בעשור האחרון, גומז נמצאת בליגה הזו. גם בדיסק הזה, שיוצא אחרי "ליקוויד סקין" קיים מגוון טיפוסי של חומרים, הרמוניות, אקוסטי, אלקטרוני, בלוז, פאנקי. מעבר לעושר, זה קודם כל היכולות האינטגרטיביות
היא מסוג הזמרות שעושה מיינסטרים רוק "עם ביצים", מחפשת את לב הקונצנזוס האמריקאי ואת המקום הראשון בבילבורד, בלי להתמסחר זול. בילי שרה "נשק את הגשם כאשר אתה מחפש אותי". הגיטרות והתופים עוטפים בצליל טעון, המילים משדרות אמוציות וסקס. זמרת שהיא
הם כבר לא כוכבים של טלוויזיה במעגל סגור בלבד (CCTV) לונדון קוראת, וזה אומר שרוק הבריטי האותנטי והבועט חוזר ונכנס לתחנות הטלוויזיה הראשיות. הרכב חדש, טרי ורענן באלבום בכורה, שהולך על נושאים שחביבים על בני הפרברים, במיוחד התסכול והחרדות של
הפרחים מריחים מתוק ככל שאתה מתקרב לקבר", שרה ז’קלין אבוט ב"כמה לוקח לדמעה לייבש", הצליל נשמע אולי מיושן משהו, אבל הביוטיפול סאות’ מגשימה את הקונספט של יצירת פופ מקורי בפרספקטיבת העבר. "השפעת הים" סולו של פול היטון זה פופ מהסוג
ללא המתופף ביל ברי שנטש, חוזרים אר.אי.אם עם אחד האלבומים היותר מיוחדים שלהם. הטונים של מייק סטיפ, מעידים על על חוסר שקט פנימי. מצד אחד, "לוטוס" הטעון שמזכיר משהו מהרולינג סטונס ובין "חשד" היותר רך-מינור-הרמוני, ומיד בא מעבר לקצב האלקטרוני
