מכנים אותה המשוררת של הרוק, הפאנקיסטית האלהית. משווים אותה לדילן, ובצדק. היא מהדור שלו, והיא שרה כמוהו. אולי לא גאונית הפיוט. אבל ההבעה, קול הכאב ב"אודות נער", שנכתב ככל הנראה בעלה פרד סמית’ הגיטריסט המנוח, חודר בעוצמתו הפנימית, נע בין
זה הדיסק החזק ביותר שאטרידג’ הוציאה. אני אומר בבטחון: כל ששת הקודמים נשמעים קטנים מולו. אטרידג’ עשתה עבודה מושלמת והגיעה לאלבום אישי רטרוספקטיבי מצמרר. זה מסע כאב שמתחיל ב"אהוב, בבקשה" ומסתיים ב"רפא אותי", ואיזו עוצמה מליסה משדרת. טונים חזקים וחודרים
הפתיחה הרוקיסטית החזקה מפתיעה. מוריסט עצמה עיבדה: זה צליל גיטרות כמעט מטאלי, חסר פשרות. השיר מדבר על 21 דברים שהיא היתה רוצה במאהב. מוריסט הולכת עד הסוף. ריכוך? הוא יגיע ב ,FLINCH מנגינה מקסימה. היא שרה מתוך פגיעות נפשית עמוקה.
למה צריכה אלאניס ורסיה אנפלאגד אקןסטית לאלבום המצליח שנמכר ב-30 מליון עותקים? אז הסיבה הפורמלית – מלאו לו 10 שנים. אבל מעבר לזה, רק אחרי שמקשיבים, מבינים שיש כאן הצעה לריגושים מחודשים. אני שומע את Perfect, וזה בדיוק מה שזה
פוגרטי מגיח מההסטוריה של הרוק, וההקלטה החיה היא הצדעה ל"קרידנס קלירווטר ריבייבל", ההרכב המסעיר שהוא הנהיג. הגיטרה הישנה היא אותה הגיטרה האחראית ל"סוואמפ רוק", רוק הביצות, 18 שירים, הרוב ישנים – "נולד על הבאיו", "סוזי קיו", "אכשף אותך", "מרי הגאה",
אגדות חיות מצדיעות לקלסיקות של "סאן רקורדס", בסגנון הרוק הקלאסי. פול מקרטני שר "איטס אול רייט מאמא", כריסי היינד וג’ף בק עושים "מיסטרי טריין" וג’וני הלידיי את BLUE SUEDE SHOES טום פתי נהדר ב"בל מון אופ קנטאקי". בראיין פרי מתרפק
קול החצץ נע בין בלוז לרוק קלאסיים. דילן, ואן מוריסון, רנדי ניומן. רנדי ניומן ניגן פסנתר ב SAIL AWAY- ו"אינך יכול להשאיר כובעך", טוני ג’ו וייט סיפק לקוקר צלילי חשמלית ב"לב מלא גשם". בילי פרסטון מנגן המונד ב"דלתה ליידי" של
אדאמס הוא המיינסטרים של הרוק, אבל חייבים להודות שהמיינסטרים הזה נורא אקספרסיבי, הרמוני ועשיר, וכשהוא "איך את מרגישה הלילה" השקט, או "בואי בואי"- זה טעון בהרבה דציבלים רגשיים. מה שבולט כמו בכל דיסק חדש של אדאמס, אלה שירים מלודיים ורומנטיים,
בלאר אחרי "הבריחה הגדולה" מנסה לא להסתובב סביב הזנב של עצמה. שומעים עוד פעם השפעות של הביטלס קינקס, בואי. דיסטורשנים וכיסוח סטייל סיאטל, וגם םפאנקי צליל אקוסטי. הקטעים המעניינים הם בשילוב בין מלודיה לקצב כמו ב – ON YOUR OWN
לא הרבה יודעים ש"ביסקוויט בוי" הוא פול היטון הסולן של "ביוטיפול סאות". כאן הוא בחר להתמקד בטקסטים, אישיים, פוליטיים-ציניים ושנונים. היטון מדבר כמעט על כל דבר מאידאליזציה של יחסים בינה ובינו ועד אילי הון השולטים בתקשורת. השיר המצוין POEMS הוא
"איטס מיי לייף" הפותח מבשר טובות. גיטרות נהדרות, מלודיות יפהפיות וסולן משהו. לא סתם נזרקו כאן סופרלטיבים ע"י הבקורת. בון ג’ובי יודעים לעשות רוק. טיפה מיינסטרימי, אבל הם לא רחוקים מהתמצית של הדבר האמיתי. "אמרי לי שזה לכך", "תודה על
"כול הדברים משתנים, לא רגוע, לא בטוח/ בשביל זה להמשיך להילחם?" תחושת ההשתנות מתורגמת ע"י בילי קורגאן, הסולן לשעבר של סמשינג פאמפקינס לאווירת רוק הנאורוטית. הוא שר שיר בשיר השני באלבום: "לא יכול להעניק לך את ליבי הישן" ובשיר השלישי:
אר.אי.אם עוברים מהלך-רוח מלנכולי לרוקנרול. מגיטרות רכות לדיסטורשנים. בראיונות הם דיברו על אלבום שנעשה בשיא עונת ההופעות, שזה אומר – אלבום דרכים. המחזה הוא אותו המחזה, גם השחקנים וגם ההצגה. סטיפ נרגש. מערבולת הרגשות שהוא משדר אותנטית. "אר.אי.אם" לא תהיה
לסולן של WALLFLOWERS קוראים ג’קוב דילן, ולא ממש צריכים להמר על כך שמדובר בבנו של. האינטונציות מסגירות, ולא רק בשיר כמו "אפ פרום אנדר", אבל בעיקר בבלדות. בשירים היותר קצביים, יש יותר אסוסיאציה של ספרינגסטין בעיקר ב"כמה פרחים פורחים מתים".
מה נשאר מהרוק האלטרנטיווי של להקה כשמוציאים ממנה אלמנט החשמל מתברר שליין סטיילי יכול להמשיך לשיר על מוות, יאוש וסמים, וזה לפעמים ישמע לא פחות טוב, הגם שהשירים נשמעים כפצצה ללא מרעום. ג’רי קנטרל בגיטרות מצויין בצליל הכמו-פולקי, ועם זאת
אני אוהב את הדיסק הזה של ספרינגסטין דווקא משום שהוא אנושי, דווקא משום שהוא לא מנסה להיות "נולד בארה"ב" חדש. לספרינגסטין לא התאימו הימנונים אחרי ה- 11 בספטמבר. זה אלבום שנולד מצורך לשיר את תחושותיו על רקע מוות וטרגדיה. יש
"לינקין פארק" מדרום קליפורניה עשתה מעשה שעלול לבאס רבים ממעריציה: הדיסק מורכב מחומרים ישנים, חלקם מהסוג המטאלי, שהוכנסו למעבדת הרמיקס. מה שיצא זו יצירת אמנות, הפקה שמצליחה לשדך רוק מטאל וראפ במיקסוס אלקטרוני, מלאכת מחשבת מוסיקלית. נסגרתי באוזניות, וזה פשוט
אחרי השיר השני מסתבר שהיא יותר מזכירה את אלאניס מוריסט מאשר את בריטני ספירס. השירים: אחד-אחד. לא רק COMPLICATED הנפלא. רוקית-פאנקית-ראפית, לירית-רומנטית ומאוד מהוקצעת. זה לא הקול הילדותי מאונפף של זמרות בגילה. זה קול חזק, בשל. היא שרה "אני רוצה
"שומדבר לא גורם סיפוק, אבל אני מתקרב לקו הפרס", שר דייב גרול. השיר "כל חיי" הוא מהמשובחים בחדש של הפייטרס, הרכב שעושה פוסט-פאנק טעון. הפייטרס לא-מי-ידע מחדשים, לא "נירוונה" חדשים, אבל הם מאוד טובים בפיתוח קלישאות רוק מליגת על, גיטרות
לא ממש עקבתי אחרי ההרכב הוולשי ז"ל שפרץ בתחילת התשעים לסצינת הבריטפופ. קטטוניה היא סוג של אינדי רוק, שלא משכתבת שומדבר. השיר הפותח את האוסף הכפול "מאלדר אנד סקאלי", הוא מהסוג שעושה להקה לייחודית. נדמה לי שקטטוניה לא הייתה נשמעת
הנה חוזרים הרוקרים של "רוק יו לייק הוריקאן", "ווינד אופ צ’יינג’" להיות רוקרים, וזה אלבום הרד רוק כמו ששמעתי בימים הטובים של בלאק סאבאת’ לד זפלין ודיפ פרפל. זה האלבום שמחזיר את הסקורפיונס הביתה, אחרי "עין לעין" הגרוע של 99’.
דיוות השיער הוורוד להיטנית אם.טי.ווי בת 22, לא יורדת מהטופ פורטי, ולפי אלבומה השלישי, היא תישאר שם. פינק הבובתית עשתה את זה בקודם עם "ליידי מרמלייד" ועם "יו מייק מי סיק" והא עושה את זה כאן עם "גט דה פרטי סטרטד",
זוהי אסופת חובה מהקולקציה של ריצ’ארד אשקרופט בעל הקול הדואב וחבר רעיו. שלושה אלבומים ("רוחות בגן העדן", "נשמה צפונית", "הימנונים אורבניים"), תקליטי EP, בי-סיידס, גם חדשים. מוסיקה מלנכולית, מסתורית שחודרת מתחת לעור ומחלחלת עמוק. "סלייד אוואיי", "לאקי מן", "שי איז
זה הסולן והמוח היוצר מאחורי VERVE, מנווט את עצמו אל נתיב הרוק המלנכולי. בלדות וקצב, שירים שנשמעים כשיחות עם עצמו. האיש יודע לכתוב מנגינה קליטה ולהטעין אותה באמוציה, בדרמה. חריג: קטע רביעי, "ניו יורק", אווירה טעונה משהו של העיר, עיבוד
צריכה להיות סיבה טובה לרימסטרינג של תקליט מ-1991. פרט לדיסק בונוס, יש כאן רצון להציג אחד מאלבומיו הפחות מגובשים והיותר עשירים שנוגע בימי הפאנק שלו במודל HURRY DOWN DOOMSDAY זה נשמע כאוסף רב השפעות – ביץ’ בוייס כב"הצד האחר של
אחרי שהגיטריסט גראהם קוקס נטש את בלר, ההצגה עברה לדמון אלברן. אני שומע את הדיסק ונדמה שבלר ממש רוצה לברוח מכל מה שהיא עשתה עד היום. זה אלבום של טקסטורות עשירות. לא של קלישאות. מישהו הגדיר את "אחים ואחיות" "פאנק
פי הפתיחה – "נקברתי חי ע"י אהבה" הייתי משוכנע שמדובר בעוד הפצצה קונבנציונאלית של להקת הבי מטאל , אלא שההמשך קרו כמה דברים שהם פחות שגרתיים. גם בטקסט, גם במבנה השירים, גם מבחינת הליטוש בגיטרות, גם מבחינת הרעיונות המלודיים. הקיצר,
אחרי עשר שנים מוציאה הלהקה בלגית (שביקרה פעמיים בארץ), אוסף 18 שירים שמייצר אווירה חורפית נעימה עד מרגשת בצירוף הזה שבין רוק למלודיות, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, בשירה טעונת ההשראה של האח והאחות שרה וגרט בטנס. למרות שבארה"ב אוהבים את ההרכב,
"ג’’יהוקס" עושים מוסיקת מופלאה שמושפעת מהשישים ומהשבעים. הפופ הזה נשמע נקי וטהור, תמים, נוגה נוגע ומעורר געגועים. גרי נוריס ממשיך להוביל את "ג’ייהוקס" מאז , 1985, מיניאפוליס. ןהפעם ללא עמיתו הנצחי מארק אולסון שנטש, עשו נוריס והג’ייהוקס ניסים קטנים. פופ
לג’אסטין הווקינס יש טווח קולי שלא היה מבייש את פרדי מרקיורי, גבוה וצרחני, אבל לא אופראי, הסאונד בפתיחה מזכיר את הטראשיסטים הכי קיצוניים ברוק הכבד עם דיסטורשנים צורמניים. אני קורא שזה אחד האלבומים הנמכרים בבריטניה. לי ה"חשכה" נשמעת בהתחלה קצת
