מרץ ב12, 2006

AMOR 1+ 2

האוסף הכי מורח ומלהיב שאפשר לקבל מההיסטוריה של המוסיקה הדרום אמריקנית לשלוחותיה. מירב הסלואויים, הרומבות, המלגניות, שירים מתקליטי הויניל המתבלים והישנים, וכולם בדרך כלל חיים מחדש. אחדים מה-46 שירים מופיעים פעם ראשונה על דיסק. "חיוכים" ו",אני אשתגע" ששרה חווה אלברשטין מקבלים כאן

NU DIVAS 2004

רוב הפרימדונות העכשוויות נכנסו לאוסף, שהוא כבר סדרת המשך של חברת BMG רששימת ה-20 נפתחת באוריינטציה פופ-ספרדית עם ג’ניפר לופז ("איינט איט פאני") ואחרי זה עולות ובאות כול מי שתגידו. הצלחת אוספים מהסוג הזה נעוצה באיזונים של סגנונות, טרנדים, מקצבים.

הנשים הגדולות של המוסיקה

מה יותר סוחף-מרגש? טוני ברקסטון ב"אן ברייק מיי הרט", כריסטינה אגילרה ב"ביוטיפול" או ויטני יוסטון ב"איי וויל אולווייס לאב יו"?  לא ברור אם העובדה שאלבום האוסף נפתח בשלוש אלו מלמדת על טעמו האישי של העורך או על מניפולציה מסחרית להכניע

Back To Mine

אוסף מס. 20 בסדרה "בק טו מיין" מציג את טעמיהם של נייל טננט וכריס לאו, הלא הם הפט שופ בוייז, בשני דיסקים. הסקרנות באופן טבעי גדולה, ההפתעות – רבות. למעשה, הסדרה כולה היא בעל אוריינטציה של מוסיקה אלקטרונית, אלא שטננט ולאו

ANGLES

אין ספק שעורכי האוסף  זממו תמהיל הכי מחניף. למשל: מריו פרנגוליס בדואט עם המודי בלוז ל"לילות משי לבן", שרה ברייטמן שרה "בהיר יותר מחיוורון", מקהלת "גרגוריאן מסטרס אופ שאנט" מנסה לוקחת את "יריד סקרבורו" של סיימון וגרפונקל לתחום המזמורים הרליגיוזים.

Kinky love 4

נתחיל במה שעשה גרי ג’ולס ל"מאד וורלד" של "טירס פור פירס", שיר מפס הקול של "דוני דרקו" שבשבילו קונים אוסף. "קולדפליי" פותחים בקו מלו-מלנכולי קודר ב"אין מיי פלייס" ומקסמיליאן הקר ממשיך כמעט באותה אווירה עם "פוליאסטר". תוסיפו את "אואזיס" עם

Fresh 2005 – אוסף להיטים

לפתוח אוסף להיטים עם שלושה להיטי סלואו, זה נדמה לי חידוש. ג’יימס בלאנט – "יו אר ביוטיפול" הרגשני, בקסטריט בוייז – "אינקומפליט" הטעון סטייל בראיין אדאמס, דניאל פאוטר – "באד דיי", פופ רגש עם מנגינת נצח מכניעה. עורכי האוסף (עופר

וורלדווייד 2

שיטת העריכה של הדי ג’יי, הגורו של "רדיו 1" תחניף לכל אוזן: הוא מרכיב אוסף ללא להיט אחד, אלא קטעים שביחד יוצרים אווירת איזי ליסנינג מאוד מיוחדת. ג’אז נוגע בהיפהופ, בבוסה. החיבור המלהיב בין לטינו לג’אז של "נו ספיריט הלסינקי",

I Love Paris – אוסף 18 להטים צרפתיים קלאסיים

הביצועים לא מקוריים, אבל אלה גרסאות מעוררות געגועים ל"סה סי בון" עם LES HALLES, ו"פיגאלה" המוכר מאדית פיאף עם "קפה אקורדיון דה פארי", ואין כמו "ל’אקורדיוניסט" בביצוע "מתחת לגשרי פריס". מישל מקלין שר את SHE המוכר מאזנבור ודניאל דוביל מנגן

Storytellers

זמרים מתחבטים בשאלה "מה להגיד בין השירים". הפיתרון הפשוט: לא לדבר. לתת לשירים לדבר בעד עצמם. גם אלאניס מוריסט הזמרת הקנדית אינה מה"דברניות" בין השירים, כפי שהיא מעידה על עצמה, אלא שהפעם התוכנית שבה השתתפה חייבה אותה. רק אחרי שראיתי

Born

"את יכולה לאהוב אותי עכשיו" מזכיר את  REM ומי שאוהב את REM, יכול לשאול למה ההוטהאוז עוד לא כבשו את העולם. אין תשובה אחת, אבל אפשר להבטיח שהדיסק של הלהקה האירית מספק את אותה תמצית המאפיינת גם את REM שהיא

"מהגדות הבוציות של נהר הווישקה"

בניגוד לכל הסיכויים, נירוונה הוציאה את הדיסק הזה. תקשיבו איך קוביין מתערטל נפשית בהופעות. המיטב מתוך מאות שעות של הקלטות מהופעות במועדונים ובפסטיבלים כולל "מריח כרוח נעורים", ל"כמו קופסא", "ליתיום", "פולי", "סילבר". הדיסק הוא חדירה לקרביים של נפש כפייתית, כאובה,

האוסף, A-Sides

הם מתחילים בהרמוניה ביטלסית: "לפתע היא נעלמה/רק אתמול היתה פה" (מזכיר משהו?)  אבל שיר הערגה היפהפה מקבל תפנית לסגנון   REMנפשות מתייסרות באהבה שרות ומנגנות תערובת בין הבאנד, ואן מוריסון ו.REM –  הרוק של הקאונטינג יונק ממקורות מוכרים, אבל הם מספיק

חלום חוזר

קראודד האוז אינה קיימת עוד (מה חבל), חבורת אנגלו-פופ עם הרמוניות קוליות נפלאות של טריו, שיודעת לעשות בלדה קיטש קלאסית כמו "דונ’ט דרים איט’ז אובר" או להיט קצב כ"משהו חזק" וגם בלדות יותר עגמומיות ואינטרוספקטיביות כ"לתוך הפיתוי" או "מוטב שתגיע

The Collection

למה אני אוהב את מוריסט? א. כי היא אותנטית. ב. כי היא יודעת להעביר בפשטות יפה את המאבקים בזרמי התודעה שלה. ג. היא אינה חוששת בהתנסויות מוסיקליות. ד. שהיא מאוד ישירה וכנה בטקסטים הכי אפלים שחושפים צפונות הנפש. האוסף מרשים. יש

הרשמים הראשונים מכדור הארץ

 "יש אנשים שחושבים שהם תמיד צודקים/ אחרים שקטים, עצבניים/ אחרים נראים נחמדים, נחמדים, נחמדים/ אבל בתוכם עשויים להיות עצובים ולחוש טועים"   הסטרוקס מזכירים להקות גם מהשמונים-תשעים,  אבל מייצרים זהות מוסיקלית משלהם.  בלהקה שנולדה בניו-יורק ב-1998 מוגדרת "אינדי רוק" או "ג’אראג’ רוק",

השאו של מארק ותום טרוויס

פאנק? בשביל לשמוע את "בלינק 182" לא צריכים להחזיר הגלגל אחורה לסוף השבעים. הם טריים ורעננים. טריו פאנק, הקלטות לייב, מהדורה מוגבלת של דיסקים שיצאה לחנויות, ואני ממליץ, לא מפני שאני מת על זה, אלא שזה הדבר הכי טוב למי

הלהיטים הגדולים

כמה שנים אחרי וודסטוק, ג’ו קוקר עשה הסבה לאמן של רפרטואר. הגדולה שלו: הוא ידע תמיד מה מתאים לו, גם בכול הקשור להפקה המוסיקלית. קחו את "קוד יו בי לאווד" של בוב מארלי. סיבה למסיבה. האוריינטציה –  תיזמורי רוק ריתם-אנ-בלוזיים

פרחי דם

זריקת חיים לסצינת הרוק. אנדי וואלאס שהפיק לנירוונה עומד מאחורי העוצמה האותנטית שמשגרים סקין (שירה), אייס (גיטרה), קאס (באס), מארק (תופים). ולא סתם עוצמה, אלא מוסיקה של סיפור ודרמה. שירים העוסקים בקלאוסטרפובית יחסים אישיים, ההנאה הסדיסטית שבהרס עצמי בשיר "טרייסי

פוסט קוסמיק צ’יל

זריקת חיים לסצינת הרוק. אנדי וואלאס שהפיק לנירוונה עומד מאחורי העוצמה האותנטית שמשגרים סקין (שירה), אייס (גיטרה), קאס (באס), מארק (תופים). ולא סתם עוצמה, אלא מוסיקה של סיפור ודרמה. שירים העוסקים בקלאוסטרפובית יחסים אישיים, ההנאה הסדיסטית שבהרס עצמי בשיר "טרייסי

בחזרה לפינגוון 2

נוסטלגיה היא ענין יחסי. האוסף לא בא לכפות עצמו על המתרפק על מועדוני השמונים או אפילו על סוף השבעים (גרי ניומן) או להציע אלטרנטיבה למוסקיה העכשווית.  האוסף עומד בפני עצמו, טעון, רוק של תאטרון ואווירה.  דייב בול ב"סטריקט טמפו" שלו

Who Put The "M" in Mancheter

4 באפריל 2004 מנצ’סטר. איש בז’קט כחול עולה לבמה ופותח ב"פירסט אופ די גאנג טו דיי". כמובן, מעריצי הסמיתס הגיעו לקאמבאק. לא בטוח שבסוף הערב הם קיבלו את מלוא התמורה. למעשה הם קיבלו מבחר מכמה אלבומים. בעיקר הם קיבלו את  סטיבן

One Night Only! Live at Royal Albert Hall

רוד סטיוארט נדהם כשהקהל מתחיל לשיר את השירים לפניו. הם הגיעו להתגעגע. רואים להם את זה בעיניים, ושירה בציבור זה לא רק המצאה שלנו. סטיוארט, 59, פעם ראשונה בקריירה שלו ב"רויאל אלברט הול" המפואר בלונדון. החולצה הכתומה, הג’ינס והסניקרס האדומים

הביקור הראשון בארה"ב

המצלמות של האחים מייסלס עקבו אחרי הביטלס כמעט לכול מקום אליו הגיעו עם גל הביטלמניה לארה"ב, בפברואר 1964. הדיסק לוקח אל הופעתם ההיסטורית ב"ווושינגטון קוליסאום" ושלוש ההופעות ב"אד סאליבאן שאו", כשהחבורה מליברפול נכנסה לראשונה לסלונים של כ-70 מליון אמריקנים. צילומי

"בכל מקום פרט לבית", הופעה חיה בפריז

למעריצי "היהודים", הנה הגרסה אמריקנית להרכב המקומי המוערץ. שאשווה? קחו את הדיסק, תקשיבו לאמי לי, וצליל הרוק-גותי הזה בסטריאו, בדולבי. תגידו בעצמכם. קטעים כמו "האונטד", "גואינג אנדר" , "ברינג מי לייף" הם דוגמיות לסאונד המטאלי המדויק והמהוקצע שההרכב הזה מארקנזאס

פול מקרטני בכיכר האדומה

הגם שכף רגלו של פול מקרטני לא דרכה מעולם בעבר על אדמת רוסיה, מה שהתרחש ב-24 במאי2003  בכיכר האדומה נראה כקאמבק הכי גדול שלו לרוסיה. הרוסים חיכו לפול מקרתני בכיליון עיניים ארבעים שנה כדי להגיד לו תודה ענקית. כמו בישראל, בשנות

Finally The First Farewell Tour

"בו סואר פריס", אומר קולינס ומתקבל בשאגה על-ידי הקהל באיצטדיון –BERCY, שעוברת דרך הסראונד. (דולבי 5.1, DTS) אחרי שרואים את הדי.ווי.די הזה, אפשר לומר שראיתם את המופע האחרון של קולינס. ואיזה מופע. הטור של 2004 נפתח  מפגן תופים כמנה ראשונה. קולינס

LIVE… AT LAST

לגלות מחדש את סינדי לאופר. סקסית, שובבה, מצחיקה, מוטרפת, אקסצנטרית, אבל גם מה-זה אמוציונאלית. המופע שהוקלט במרץ 2004 בטאון הול בניו-יורק, מגלה שהיא השתנתה. מזמרת פופ של "נערות רק רוצות שעשועים", היא נהייתה זמרת של רפרטואר, הרבה קאבר ורשנס, והיא

OLD FRIENDS

חשבון פשוט: סיימון וגארפונקל הקימו את הצמד ב-1964 ופירקו אותו ב-1970. בסוף 2003 , תחילת 2004 ארבעים שנה אחרי, והם כבר מגרדים את השישים וארבע, והם שוב יחד. האמת: יכולתי להסתפק בקונצרט ההסטורי בסנטראל פארק, שיצא על DVD, אותה הופעה

אבריל לאבין – מיי וורלד

היא לא כוכבת הטינאייג’רס הטיפוסית. לא בריטני, לא קיילי. לפי המקצוענות, לפי העמידה, לפי ההבעה, הייתי מוסיף לה עשר שנים. יש לה עיניים כחולות, גוף משגע, עוצמה של רוקרית מלידה. המון כישרון. אבריל היא למעשה – סנסציית רוק. הופעה חיה