מרץ ב12, 2006

לא ידעתי שלשריל קרו יש 17 להיטים מקריירת הניינטיז שלה. "אול איי וונה דו" מוכר היטב. גם "כול יום הוא דרך מתפתלת". בטח גרסת הקאוור שלה ל"דה פירסט קאט איז דה דיפסט" של קט סטיבנס המוכר מרוד סטיוארט. ואני בטוח

לאה שבת, היוצרת הדומיננטית  בדיסק של  סנדץ’, כתבה לו "כמו שבטבע",   משהו בסגנון פולק-רוק סוונטיז, סטייל קרול קינג. לא הכול אצל שבת מוקפד. השיר מתחיל אישי וטראומטי ("חיי נסגרו ממני") ומסתיים במריחה באנאלית על אהבה. פספוס. סנדץ’ שר את זה די

האם מוסיקה קלטית אירית היא חלק מהנופים שלנו? על ג’אז לא הייתי שואל את השאלה. אבל בואו תקשיבו לחבורה הזו.  כש"ירוק עד" מנגנים מוסיקה קלטית, זה נשמע חלק מהנופים שלהם. מבין כול החבורות שנשבו בקסמם של הצלילים האלה (רילים, ג’יגים, בלדות

"מצאתי חרוז, מצאתי את הבלוז, מצאתי בי כוח להמשיך לזוז", שר ומבשר פישר. יש אור בקצה המנהרה שלו. הגיטרות מצלצלות יפה, מעבירות תחושת בלוז, הביצוע הקולי פחות, מגומגם משהו, לא שואב אותך לתוך השיר. הטקסט הוא יותר "הרצאה" על מה שהבנאדם מצא

השיר נקרא "מאתיים חלומות" המילים של אורי גרבש, איתי זבולון, מיטל רחמיאן, תומר גלר. הלחן של אדם טל ואיתי זבולון. העיבוד והתכנותים של אדם טל. לפני שאני עובר לשמוע את האלבום הארוך הזה (17 קטעים), השיר הזה לטעמי הוא מקטעי

אוליאל מחדש אסופת שירים, וביניהם חידושים לשירי להקת "שפתיים". על הפתיחה ,איש וכינור", שיר געגועים לילדות בעיירה החמה שדרות. תחילת מסע קטן ומחמם לב.  אוליאל – פנים רבות לו. הוא נשמע פולק סינגר ישראלי אותנטי שממזג תרבויות בטבעיות יפה, שוזר נכון

איריס פרחי, פנים חדשות ומבטיחות,   לקחה על עצמה משימה: לתרגם את מצוקותיה הנפשיות לדרמת רוק.  משימה לא פשוטה, שאורבים לה סיכונים של גלישה להשתפכות  בוסרית.   בחלק מהמשימה היא עמדה בהצלחה. בחלק פחות. היא שרה שירים מספת הפסיכולוג, עוסקת הרבה באני

 אמנואל שטיינבאום מציג את דמותו של פוצ’ (שזה כינויו) ומשכיב את עצמו על ספת הפסיכיאטר.   אני מקשיב לאלבום הבכורה של שטיינבאום ומופתע. יש כאן יוצר טעון במטענים אמוציונאליים, שמנסה לפרוק אותם במלודרמה מוסיקלית רב סגנונית ושופעת מעברים ועיבודים מפתיעים. למשל: שיר מס.

 דוד ד’אור גייס זמרים מהשורה הראשונה לחדש (השמיני) שלו לביצועים משותפים. דואטים הם טרנד בפופ המקומי (הפרוייקט של ערוץ 24) אלא שלא תמיד טובים השניים, ולא לכול דואט יש ערך מוסף ייחודי. למשל: "זמן אהבה" עם אהוד בנאי.  הטקסט מנסה

רוב השירים בשני הדיסקים – שירים ישנים שבגר ניער מהם אבק ונכנס לאולפן לביצועים חדשים. שיר הנושא החדש "הכוח לאהוב" בדואט עם הילה הררי הוא הימנון מיינסטרימי מהסוג של "אנחנו העולם", שלא אומר דברים חדשים על בגר. לא תה לא

עברית שפה קשה, ובשיר הראשון בדיסק מזמרת וקסמן,  שאם השמחה שלה הייתה "גודלת" בתוספת צבעי צהבהב ותכלת, אז היא הייתה פחות דואגת. שגיאה בשביל חרוז, אבל  העיקר, כמו שאומרים,  כוונת המשוררת, ואיגי באה לספר על תפנית בחיים, על בדידות שאין איתה לאן

הפירגון לאלאל אמיתי. חברים שרים איתה, וההקלטה מהמופע שנערך בפילבוקס בחולון משחזרת את הביצועים החדפעמיים. איך שאסף אמדורסקי שר ברגש "שיר לשירה", והדרמה שעושה דודי לוי מ"ההתעשיה האבירית", המאמץ של אורנה בנאי לא לזייף את "חזקה מהרוח", העוצמה שבה מטעין

רוח ים-תיכונית חזקה שנושבת במפרשיו, הובילה אותו לכותבי הקונצנזוס, רחל שפירא, מאיר אריאל, צרויה להב, חווה אלברשיין שמצטרפת בדואט ל"זו אותה הרוח", בהשפעה בלקנית. רועה אינו זמר מרשים, לפעמים אף אנמי, אבל יש לו כמה ביצועים טובים כ"תראה בלב, תשמע

חדד מקדישה שיר לקהל שלה. "איתכם אני נוגעת בחיים", "אתם ורק אתם הכוכבים שלי". יואב גינאי וצביקה פיק כתבו לה שיר תודה לקהל. יש בזה אלמנט של חנופה. תופרים לה מה שחושבים שהיא רוצה. מצד שני, בשביל מי עובדת שרית,

לא להאמין שפבלו היה בין הראשונים ששרו רוק כבד בעברית בשנות ה-80 בין השאר ב"סטלה מאריס". היום הוא מייצג את האנטתיזה. קו מינסטרימי, סלואו-פופ שנוגע בלטיני וקורץ לסאן רמו. פבלו מביע כאב ש"חודר כמו חץ אל תוך הלב", געגוע מטריף, לילה שלא

הרכב: אמיר אטיאס – שיר, גיטרה קלאסית, איתי שיף – שירה, גיטרה אקוסטית, נתן סלומון – גיטרה קלאסית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, אקוסטית 12 מיתרים, מנדולינה, מפוחית וקולוץ עיבודים והפקה מוסיקלית – נתן סלומון.   מה שעושה זיכרון ישן, גם

מה מבקש הבנאדם? לא הרבה. רק רגע קטן של אושר. אריק איינשטיין בטון נינוח, סולם מינורי, יוצא לטיול קצר, הוא והיא יד ביד, תמימות שכזו של פעם, למעשה – סיפור געגועים לילדות רחוקה, מבט של ילד מזדקן שרוצה לחזור הביתה. אריק

הרכות בטונים הקטיפתיים, הנימה המלנכולית בתוגת זמרתה כובשים, במיוחד מנגינות כ"עוד יהיו לנו שעות יפות", "כל פעם", "הו רב חובל", "עכשיו אני נלחמת". טרבלסי שרה בד"כ בטונים עצובים-מרוגשים ובעיבודים ה"מתחשבים" של אלון אולארצ’יק שמשרים טיפה חדגוניות על הדיסק. ההבעה מתבכיינת

קשה למצוא מאפיין שעובר לאורך השירים של רוטבליט. בנימוקים לפרסים בטח יכתבו שהשירים שיקפו מצב רוח האומה. באוסף שערך יורם רותם, שר אריק איינשטיין  את "כמה טוב שבאת הביתה". פשטות שממשיכה להפעים בארץ חרדה. וישנו "שיר לשלום". אבל רוב השירים

איריס ועופר ממזגים ג’אז עם מסגרת של אווירה ומלודיה. איריס שרה מפרספקטיבה, שזה אומר מעין ילדותיות מבוגרת ב"משחקים של אור וצל". החוכמה לפעמים לא שיר את הטקסט, אלא "לידו". הגבוהים שלה לעיתים צורמניים טיפה. הקטע האהוב עלי הוא "ענה לי"

נוסטלגיקן חסר תקנה כמוני מתגעגע גם לקולנוע דן של שנות השמונים, ופתאום, כששומעים את האוסף, מתברר שהחבר’ה דאז חיקו את הסצינה הלונדונית בעברית ובגדול, והיו גם דברים מקוריים. קחו את "הבא הוא אמיתי" של מינימאל קומפקט או את "שינוי" של

איתי בלטר שר נמוך, סיפורים אפלים כאלה, אירוניה קלילה, צחוק מריר. המציאות העגמומית שלו באהבה ("קניתי לך פרח אדום/ בדרך אלייך אכלתי אותו" או: "עד עכשיו היית אלי כול-כך טובה/ ועכשיו את מרגישה את הסוף קרב ובא"), המציאות היאפית המקומית

ליבו של דיוויד ברוזה נמצא חזק בספרד. זה לא רק הלב. זה גם הגוף, הנשמה. זה המבטא, הטמפרמנט והקצב,  וגם הלחנים שנטועים באדמת הפלמנקו על סגנונותיו וניביו. הטרובדור הישראלי שר "הייתי כאן", Estuve Aqui, לפי פבלו גררו ("כאוקיינוס חסר גלים,

כשהיא מסלסלת את "זמר שלוש התשובות" של אלתרמן ולבנון זה טון מלנכולי גבוה, נטול מניירה, שמוסיף לשיר. מצד שני, לפעמים חסרה פרשנות משלה לשירים, ולא תמיד הגיית המילים נקיה. אבל ככלל, זה אלבום גירסאות כיסוי מרגש. אהבתי את זהבה בל"על

מה המשותף בין "הניחי" הפופי והמחניף ובין "אש" הרוקי?  מה הקשר בין הטון הסולידי-רומנטי של "חוץ ממך כלום" ו"אין כמוה" והרוק הדרמטי של "קר שם בחוץ"?  דוגמאות להחנפה: "תפוחים ותמרים" המתפזם כשנסון רומנטי, הפסנתר הקלאסי של "על הגשר הישן" או

שושנה לפי סנדרסון היא בחורה סנטימנטלית, שמצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית ומאוד לא צפויה, אפילו "מובילה אל הגרדום עם חיוך רחב אדום". למה שושנה? פתרונים לסנדרסון, "שושנה" היא סימפטום ליצירה העכשווית המדשדשת של סנדרסון.  סנדרסון שיתף בהפקה החדשה את איש  "איזבו", רן

רומנטי. אינטימי. אקוסטי. שירים של מסתכל על עצמו מהצד. שירים שהם סיפור. הוא שר על אחד שמפתח דימוי נחות ("לסגת") בטון מתקתק-מלנכולי. לא ממש כאב. המוסיקה צנועה, לא בדיוק "זמר" אלא יותר של מי שמספר את תחושותיו באמצעות מנגינה. "שתיים עשרה

 אהוד מנור ז"ל היה נותן לכספי ציון גבוה על הטקסט הזה: "והיום במלוא כוחו/ מפיח געגוע שנלכד/ בקצה מבט עיניך/ חיוכך סמוי ומעורר/ פרוש כרשת/ על גופי המתפרץ/ שבוי בסערה". ואללה, כספי. זו אינה פזמונאות. זו שירה מהסוג הצרוף. נגינת

אחרי מסע מוסיקלי של 35  שירים, ו-150 דקות,  אפשר לומר: ראינו לה בעיניים, הקשבנו לה ללב. הרגשנו את הבטן שלה. התעצבנו ושמחנו איתה. מתאבנים: "געגוע" ו"לוליטה", שממשיכים להעביר צמרורים. אחר-כך מגיע "לך תתרגל איתה" הקליל ו"רואה ל בעיניים" הדרמטי והטעון, גם