מרץ ב12, 2006

רוב השירים בשני הדיסקים – שירים ישנים שבגר ניער מהם אבק ונכנס לאולפן לביצועים חדשים. שיר הנושא החדש "הכוח לאהוב" בדואט עם הילה הררי הוא הימנון מיינסטרימי מהסוג של "אנחנו העולם", שלא אומר דברים חדשים על בגר. לא תה לא

עברית שפה קשה, ובשיר הראשון בדיסק מזמרת וקסמן,  שאם השמחה שלה הייתה "גודלת" בתוספת צבעי צהבהב ותכלת, אז היא הייתה פחות דואגת. שגיאה בשביל חרוז, אבל  העיקר, כמו שאומרים,  כוונת המשוררת, ואיגי באה לספר על תפנית בחיים, על בדידות שאין איתה לאן

הפירגון לאלאל אמיתי. חברים שרים איתה, וההקלטה מהמופע שנערך בפילבוקס בחולון משחזרת את הביצועים החדפעמיים. איך שאסף אמדורסקי שר ברגש "שיר לשירה", והדרמה שעושה דודי לוי מ"ההתעשיה האבירית", המאמץ של אורנה בנאי לא לזייף את "חזקה מהרוח", העוצמה שבה מטעין

רוח ים-תיכונית חזקה שנושבת במפרשיו, הובילה אותו לכותבי הקונצנזוס, רחל שפירא, מאיר אריאל, צרויה להב, חווה אלברשיין שמצטרפת בדואט ל"זו אותה הרוח", בהשפעה בלקנית. רועה אינו זמר מרשים, לפעמים אף אנמי, אבל יש לו כמה ביצועים טובים כ"תראה בלב, תשמע

חדד מקדישה שיר לקהל שלה. "איתכם אני נוגעת בחיים", "אתם ורק אתם הכוכבים שלי". יואב גינאי וצביקה פיק כתבו לה שיר תודה לקהל. יש בזה אלמנט של חנופה. תופרים לה מה שחושבים שהיא רוצה. מצד שני, בשביל מי עובדת שרית,

לא להאמין שפבלו היה בין הראשונים ששרו רוק כבד בעברית בשנות ה-80 בין השאר ב"סטלה מאריס". היום הוא מייצג את האנטתיזה. קו מינסטרימי, סלואו-פופ שנוגע בלטיני וקורץ לסאן רמו. פבלו מביע כאב ש"חודר כמו חץ אל תוך הלב", געגוע מטריף, לילה שלא

הרכב: אמיר אטיאס – שיר, גיטרה קלאסית, איתי שיף – שירה, גיטרה אקוסטית, נתן סלומון – גיטרה קלאסית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, אקוסטית 12 מיתרים, מנדולינה, מפוחית וקולוץ עיבודים והפקה מוסיקלית – נתן סלומון.   מה שעושה זיכרון ישן, גם

מה מבקש הבנאדם? לא הרבה. רק רגע קטן של אושר. אריק איינשטיין בטון נינוח, סולם מינורי, יוצא לטיול קצר, הוא והיא יד ביד, תמימות שכזו של פעם, למעשה – סיפור געגועים לילדות רחוקה, מבט של ילד מזדקן שרוצה לחזור הביתה. אריק

הרכות בטונים הקטיפתיים, הנימה המלנכולית בתוגת זמרתה כובשים, במיוחד מנגינות כ"עוד יהיו לנו שעות יפות", "כל פעם", "הו רב חובל", "עכשיו אני נלחמת". טרבלסי שרה בד"כ בטונים עצובים-מרוגשים ובעיבודים ה"מתחשבים" של אלון אולארצ’יק שמשרים טיפה חדגוניות על הדיסק. ההבעה מתבכיינת

קשה למצוא מאפיין שעובר לאורך השירים של רוטבליט. בנימוקים לפרסים בטח יכתבו שהשירים שיקפו מצב רוח האומה. באוסף שערך יורם רותם, שר אריק איינשטיין  את "כמה טוב שבאת הביתה". פשטות שממשיכה להפעים בארץ חרדה. וישנו "שיר לשלום". אבל רוב השירים

איריס ועופר ממזגים ג’אז עם מסגרת של אווירה ומלודיה. איריס שרה מפרספקטיבה, שזה אומר מעין ילדותיות מבוגרת ב"משחקים של אור וצל". החוכמה לפעמים לא שיר את הטקסט, אלא "לידו". הגבוהים שלה לעיתים צורמניים טיפה. הקטע האהוב עלי הוא "ענה לי"

נוסטלגיקן חסר תקנה כמוני מתגעגע גם לקולנוע דן של שנות השמונים, ופתאום, כששומעים את האוסף, מתברר שהחבר’ה דאז חיקו את הסצינה הלונדונית בעברית ובגדול, והיו גם דברים מקוריים. קחו את "הבא הוא אמיתי" של מינימאל קומפקט או את "שינוי" של

איתי בלטר שר נמוך, סיפורים אפלים כאלה, אירוניה קלילה, צחוק מריר. המציאות העגמומית שלו באהבה ("קניתי לך פרח אדום/ בדרך אלייך אכלתי אותו" או: "עד עכשיו היית אלי כול-כך טובה/ ועכשיו את מרגישה את הסוף קרב ובא"), המציאות היאפית המקומית

ליבו של דיוויד ברוזה נמצא חזק בספרד. זה לא רק הלב. זה גם הגוף, הנשמה. זה המבטא, הטמפרמנט והקצב,  וגם הלחנים שנטועים באדמת הפלמנקו על סגנונותיו וניביו. הטרובדור הישראלי שר "הייתי כאן", Estuve Aqui, לפי פבלו גררו ("כאוקיינוס חסר גלים,

כשהיא מסלסלת את "זמר שלוש התשובות" של אלתרמן ולבנון זה טון מלנכולי גבוה, נטול מניירה, שמוסיף לשיר. מצד שני, לפעמים חסרה פרשנות משלה לשירים, ולא תמיד הגיית המילים נקיה. אבל ככלל, זה אלבום גירסאות כיסוי מרגש. אהבתי את זהבה בל"על

שושנה לפי סנדרסון היא בחורה סנטימנטלית, שמצליחה להתחמק משיחה אינטלקטואלית ומאוד לא צפויה, אפילו "מובילה אל הגרדום עם חיוך רחב אדום". למה שושנה? פתרונים לסנדרסון, "שושנה" היא סימפטום ליצירה העכשווית המדשדשת של סנדרסון.  סנדרסון שיתף בהפקה החדשה את איש  "איזבו", רן

רומנטי. אינטימי. אקוסטי. שירים של מסתכל על עצמו מהצד. שירים שהם סיפור. הוא שר על אחד שמפתח דימוי נחות ("לסגת") בטון מתקתק-מלנכולי. לא ממש כאב. המוסיקה צנועה, לא בדיוק "זמר" אלא יותר של מי שמספר את תחושותיו באמצעות מנגינה. "שתיים עשרה

 אהוד מנור ז"ל היה נותן לכספי ציון גבוה על הטקסט הזה: "והיום במלוא כוחו/ מפיח געגוע שנלכד/ בקצה מבט עיניך/ חיוכך סמוי ומעורר/ פרוש כרשת/ על גופי המתפרץ/ שבוי בסערה". ואללה, כספי. זו אינה פזמונאות. זו שירה מהסוג הצרוף. נגינת