"טריין" מזכירים מסורת השבעים של רוק אמריקני יותר מלודי מכבד. הם נבנו על להיט ענק שנקרא "דרופ דה ג’ופיטר" (2001) האלבום הזה מראה שיש להם הרבה יותר מלהיט אחד. וגם מה יש להגיד (הזמר המצוין פט מוננאהן) על "נערה האמריקנית"
באלבומיה הקודמים (JAGGED LITTLE PILL, "מתחת לשטיח מטואטא") אלאניס מוריסט קיטרה על מאהבים חסרי פנים ולא אכפתיים, תקעה בהם פגיונות מילוליים. בחדש, היא התמתנה. 10 שירים חדשים מראים אותה מפויסת יותר, מחפשת שלווה ושקט נפשי, לא כועסת עוד, אבל עדיין
דפי הפרומו מדגישים משום מה שאנשי "בלינק 182" מרק הופוס ותום דה-לונג הפכו בזמן האחרון אבות מאושרים. זה אולי משום כול להקת פאנק (פ’ דגושה) מגיעה לפרקה ושהם כבר בעצמם "ילדים גדולים". מכל מקום: האלבום הזה מאזכר איכויות של חבורות
למה"הקללה של בלונדי"? דבי הארי הסולנית (58): "זו הייתה בדיחה קבועה. בכול פעם שמשהו קרה לנו, היינו אומרים – זו הקללה של בלודי". מי שיקרא את הביוגרפיה של הלהקה ילידת 1974, ניו-יורק – יבין על מה הם מדברים. לא נראה
תלוי מה אתם מכירים מג’ינס אדיקשן מלפני 14 שנה. השוואות מתבקשות. את הטקסטים של פרי פרל הסולן צריכים לקרוא, כי הכסאח לא הכי מאשר לשמוע מילים. לעיתים הטקסט משדר דברים רציניים, לעיתים זה דקדנס. פרל שר: תמיד אני עושה את
ג’ייסון לייטל שר בקול שביר, די מתקתק, אך לא נאיבי "בחלום את ממתינה לי ליד הדלת". הטון קובע קו להמשך. סופט רוק מעובד אלקטרונית, משהו מאלן פארסון פרוג’קט, ELO ואפילו מ-BECK בשיר שנקרא "כלב רחוב ומילקשייק שוקולד". זה קו שעלול
בעולם שמשוסע על-ידי פחדים, אנחנו חייבים להאמין שיש סיבה שאנחנו כאן. אלכס בנד הזמר של "הקולינג" מאמין חזק. הוא בחר בקו רגשני, שירים מיד טמפו, טונים גבוהים נוגים , שירים שמבטאים אופטימיות. שותפו לצמד אהרון קמין והמפיק האגדי קלייב דיוויס
אפשר להתאהב בקלות בתום הרוקנ’רולי שמשדרים הסטרוקס. גם הטקסטים הכביכול "לא חשובים" על מבוכות ביחסים, אהבות אבודות מבוצעים ע"י ג’וליאן קזבלנקס בתחושתיות ראויה להערכה. "נשקיני עכשיו כשאני מבוגר יותר, לא אנסה לשלוט עליך, לילות שישי הבודדים". אלבום שני לחמישיה. אחרי
אחרי 6 אלבומים וקריירה של איזה 17 שנה, מקבלים מ"טקסס" אלבום שהוא, תרשו לי סופרלטיב – הכי טקסס של החבורה הזו, ששורשיה סקוטיים ושלקחה את שמה מסרט של וים ונדרס. כבר מ"טלפון X" המצוין מתברר שהפעם נחה השראה על שרלין
"אנחנו פירות רקובים/ אנחנו סחורה פגומה/אז מה לעזאזל יש לנו להפסיד" ייקח לכם 10 דקות כדי להיכנס לאלבום המיוחד הזה. אני מצאתי עצמי מחזיר שירים לאחור בשלט. קשה להתאהב באלבום גם בהקשבה שנייה. וזה אלבום שאפשר להתאהב בו. רק צריך
איך שנערת הפופ התבגרה. היא כבר זמרת רוק. מכול תגליות הפופ דאנס לבני העשרה שפרצו על סף המיליניום, פינק נראית ונשמעת כמי שלמדה הכול ממדונה, אבל גם מדבי הארי ופט בנאטאר. נתחיל בזה שרוב השירים כאן לא זקוקים ליותר מהאזנה
19 השירים הטובים ביותר? קשה לקבוע. האוסף מספק את רוב הדברים המבוקשים של חבורת הפאנק המטאלי (מסן פרנציסקו) מליגת העל של הרוק: שירים כמו "משום מקום"" "שיר הקאובוי", "לחפור קבר", "פשע מושלם", "איזי" (גירסת כיסוי לליונל ריצ’י) , "הוכחה", "הצג
סקין המוכרת מלהקת "סקאנק אנאסי" מתרככת. כאן היא פחות רוקיסטית, פחות זועמת, יותר אמוציונאלית, יותר זמרת אישית, משהו בין מייסי גריי לנינה סימון. זמרת עם חיספוס במינון, עם קול שמשדר תחושות בטן. את כל המימדים שבה מקבלים כבר בשלושת השירים
מי ציפה שהסוניק יות’ מסוגלים לחזור בשיא כזה של השראה, שמתחברת מחדש עם שנותיה הראשונות. אז ככה: ג’ים או’רורק, קים גורדון ושות’, הרכב הפוסט-פאנק-אנדרגראונד האמריקני הזה חוזר באחד מאלבומי הרוק הטובים ששמעתי בשנים האחרונות, באלאנס בין האלטרנטיבי-אקספרמינטלי ורוק בועט, גיטרות
שש שנים שאדמס לא הוציא דיסק, והחדש מראה שהשש שנים האלה לא חוללו בו קצה קצהו של שינוי. בשביל מעריציו – זו בשורה. הרוד סטיוארט הקנדי, הזמר בטי שירט הלבנה בבלו ג’ינס וסניקרס, מציע אותה סחורה של רוק-שירי-אהבה, רובם מלודיים,
דאף נשמעת בהאזנה ראשונה מהרוקריות המוכשרות שנולדו לזה, יש לה אלט עוצמתי שמתחבר נהדר לגיטרות החשמליות והיא יודעת לנוע בין פופ לרוק, קצבי לסלואיי בשירים על נערות מתבגרות. ולא רק זה – יש לה בלדות נהדרות אחרי כמו "להתעופף". מה
הייתם מאמינים: א-הא רלוונטית עדיין אחרי 21 שנה. הטריו הנורבגי היה סנסציה לא פחות מ"אבבא" השוודית. הם הוציאו 32 סינגלים, מתוכם 10 נכנסו לעשרת הגדולים במצעד הבריטי. הטנור של מורטן ארקט נחשב עד היום אחד הקולות המסעירים בפופ. אחרי 21
הרוקיסטים הבריטים האלה נשמעים תוססים ומקפיצים וחריגים בנוסחת רוק שמזכירה את ימי הפאנק העליזים. "אל תהיי ביישנית" נשמע כאילו הם נמצאים במסיבת רוק פרטית. נגינה ראשונית, בסיסית, רעשנית. הזמר הראשי שר את עצמו בטונים משוחררים והקצב מלוווה טקסט שאומר: "אני
המבול הזה של מוסיקת ביטלס מהבויידמים וממרתפים לא ייגמר כנראה לעולם. התעשייה לא תחמיץ הזדמנות לעשות עוד כסף מהאגדות. הפעם משהו שיש לו ערך אספני בעיקר: ג’ון לנון, הקול והגיטרה האקוסטית. – נטו-נטו. הקלטות דמו, קטעים מהופעות חיות והקלטות ביתיות
כשרובי שר Come Undone, ברור לך שקם היורש לפרדי מרקיורי. וכדי לקבל חיזוק לתחושה, נותן ויליאמס דוגמית ל375,000 איש שהגיעו לנברות’ מ-WE WILL ROCK YOU. משעתיים פלוס שהקונצרט הזה נמשך, נשארו אחרי העריכה 72 דקות מ"תנו לי לבדר אתכם", דרך
"עוזב את ניו-יורק" המלנכולי קובע טון לאורך הדיסק. שיר על בדידות שוחקת. "זה קל יותר לעזוב, מאשר להיעזב", שר מייקל סטיפ בעצב עמוק. ב"מייק איט אול או.קיי", הטונים הנוגים שלו אומרים: "האם זה דימיוני, או ששמעתי אותך אומר – אין
לא ידעתי שלשריל קרו יש 17 להיטים מקריירת הניינטיז שלה. "אול איי וונה דו" מוכר היטב. גם "כול יום הוא דרך מתפתלת". בטח גרסת הקאוור שלה ל"דה פירסט קאט איז דה דיפסט" של קט סטיבנס המוכר מרוד סטיוארט. ואני בטוח
לאה שבת, היוצרת הדומיננטית בדיסק של סנדץ’, כתבה לו "כמו שבטבע", משהו בסגנון פולק-רוק סוונטיז, סטייל קרול קינג. לא הכול אצל שבת מוקפד. השיר מתחיל אישי וטראומטי ("חיי נסגרו ממני") ומסתיים במריחה באנאלית על אהבה. פספוס. סנדץ’ שר את זה די
האם מוסיקה קלטית אירית היא חלק מהנופים שלנו? על ג’אז לא הייתי שואל את השאלה. אבל בואו תקשיבו לחבורה הזו. כש"ירוק עד" מנגנים מוסיקה קלטית, זה נשמע חלק מהנופים שלהם. מבין כול החבורות שנשבו בקסמם של הצלילים האלה (רילים, ג’יגים, בלדות
"מצאתי חרוז, מצאתי את הבלוז, מצאתי בי כוח להמשיך לזוז", שר ומבשר פישר. יש אור בקצה המנהרה שלו. הגיטרות מצלצלות יפה, מעבירות תחושת בלוז, הביצוע הקולי פחות, מגומגם משהו, לא שואב אותך לתוך השיר. הטקסט הוא יותר "הרצאה" על מה שהבנאדם מצא
השיר נקרא "מאתיים חלומות" המילים של אורי גרבש, איתי זבולון, מיטל רחמיאן, תומר גלר. הלחן של אדם טל ואיתי זבולון. העיבוד והתכנותים של אדם טל. לפני שאני עובר לשמוע את האלבום הארוך הזה (17 קטעים), השיר הזה לטעמי הוא מקטעי
אוליאל מחדש אסופת שירים, וביניהם חידושים לשירי להקת "שפתיים". על הפתיחה ,איש וכינור", שיר געגועים לילדות בעיירה החמה שדרות. תחילת מסע קטן ומחמם לב. אוליאל – פנים רבות לו. הוא נשמע פולק סינגר ישראלי אותנטי שממזג תרבויות בטבעיות יפה, שוזר נכון
איריס פרחי, פנים חדשות ומבטיחות, לקחה על עצמה משימה: לתרגם את מצוקותיה הנפשיות לדרמת רוק. משימה לא פשוטה, שאורבים לה סיכונים של גלישה להשתפכות בוסרית. בחלק מהמשימה היא עמדה בהצלחה. בחלק פחות. היא שרה שירים מספת הפסיכולוג, עוסקת הרבה באני
אמנואל שטיינבאום מציג את דמותו של פוצ’ (שזה כינויו) ומשכיב את עצמו על ספת הפסיכיאטר. אני מקשיב לאלבום הבכורה של שטיינבאום ומופתע. יש כאן יוצר טעון במטענים אמוציונאליים, שמנסה לפרוק אותם במלודרמה מוסיקלית רב סגנונית ושופעת מעברים ועיבודים מפתיעים. למשל: שיר מס.
דוד ד’אור גייס זמרים מהשורה הראשונה לחדש (השמיני) שלו לביצועים משותפים. דואטים הם טרנד בפופ המקומי (הפרוייקט של ערוץ 24) אלא שלא תמיד טובים השניים, ולא לכול דואט יש ערך מוסף ייחודי. למשל: "זמן אהבה" עם אהוד בנאי. הטקסט מנסה
