הראמונס, להקת הפאנק הניו-יורקית , העידו כי האלבום הזה נוצר על רקע תחושות ניכור-בדידות-תיסכול עמוקות בשנים 70-75’. הראמונס חוזרים לרוק אנרגתי פשוט, כנגד רוחות הרוק האלטרנטיבי המתוחכם שנשבו באותן שנים (פינק פלוייד). שירים תמציתיים, מהירים. הראמונס ביטאו כאן את רוח ה-Punk.
מיטשל סיפרה בראיון לרולינג סטון כי "בלו" הוא האלבום הכי חושפני שלה. אלה היו ימים בהם הרגישה נטולת מעצורים לחלוק תחושותיה העמוקים ביותר עם המאזינים. "הרגשתי שאין לי שום סודות להסתיר", אמרה. שימו לב לעטיפה הכהה. היא אומרת משהו על תחושות
הזפלינים נמצאים בתהליך עיצוב הסגנון המוסיקלי שלהם. זה אלבום בכורה שמשמעותו: הטמעת הדברים שהביאו עימם בקונספט של הלהקה. למשל: מה שביא איתו ג’ימי פייג’ מ"ציפורי החצר". השילוב של הגיטרה הלירית שלו וקולו המיילל של רוברט פלנט. עוד מאפיינים: הרוק האגרסיבי
כמעט שלושים ושמונה שנים אחרי, זה עדין אחד האלבומים היותר מפתיעים של ואן מוריסון, בזמנו מחלוצי הריתם נ’ בלוז הפאנקי באירלנד. בפעם הראשונה, קיבלנו סולו של מוריסון שחשף את הטווח הקולי שלו. המוסיקה – פופ פואטי, בהשפעות מוצאו, פולק קלטי
R.E.M (נולדה ב-ATHENS ארה"ב 1980) מציינים המעבר לפוסט פאנק לפופ אלטרנטיבי, להקה שנשמעה תמיד מסורתית וגם מודרנית. האלבום הזה יוצא אחרי OUT OF TIME המתקתק, ומפתיע בנימה הקודרת-מלנכולית שלו. השירים הם בעלי גוון פולקי עוסקים בהזדקנות ובמוות. להקה הקאלט המודרנית יוצאת פתאום עם
בין להקות הפאנק רוק של סוף השבעים – הקלאש והסקס פיסטלס – שעשו את המהפכה, הפיסטולס היו ניהליסטים עד אנרכיסטים, הקלאש הייתה להקת מחאה פוליטית במובן הפוזיטיבי של המילה, גם מיוחדת יותר מוסיקלית. היא הרחיבה את פורמט הרוק עם רגאיי,
האלבום הזה יוצא אחרי שיתופי הפעולה המוצלחים של יאנג במסגרת "קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג" ו"באפאלו ספרינגפילד". ב"איש הדרום" בלדת מחאה נוסח פיל אוצ’ס, הראה יאנג שהוא קשור בטבורו גם לשורשי הפולק. קולו הטנורי משדר אווירה קודרת משהו, והאלבום מתפתח שיר אחר
אומרים שהביץ’ בוייז לא היו מגיעים ליצירה הזו ללא לחץ ההתמודדות היצירתית מול הביטלס. זה אלבום של שירה בעיקר. בריאן וילסון, הביצ’בוי הכי דומיננטי יצר כאן פופ מקורי ב"ק" גדולה ע"י חיבור אורגן וגיטרות, ויצר תמהיל אולטימטיבי. זה אלבום על אהבה,
ג’ימי פייג’, ג’ימי פייג’ ועוד פעם ג’ימי פייג’. מה שהוא עשה באלבום הזה, ודווקא במובן הפשוט של הפקת רוק. זהו אלבום הפריצה של לד זפלין, שהציג לעולם את הרוק הכבד. ההפקה של ג’ימי פייג’ התבססה על תופים מוקלטים עם מיקרופונים במרחק
זיגי מגיע אחרי האלבום "האנקי דורי", של בואי שעסק באובססיה שלו לאמריקה ולגיבוריה. זיגי מבשר על סוף עידן האפטימיות של הסיקסטיז והמעבר לפסימיזם. זה הולך מהאפוקליפטיות של "5 שנים" ועד ל"התאבדות רוקנרול". למעשה, בואי מספיד כאן את דת הרוקנ’רול כפי שהתעצבה
האלבום שהוקלט בין ינואר למרץ 1966 בנשוויל נחשב לאחד הטובים של דילן אם לא הטוב ביותר, אן כפי שדילן עצמו אמר עליו: "זה האלבום שבו התקרבתי הכי קרוב למוסיקה ששמעתי במחשבתי". רוב השירים נכתבו בחדרי מלון בתקופה שדילן היה בטור
פיל וודס, מסיר מעיל וכובע קסקט שחור, מצמיד משאף לפיו (חולה אסטמה), מתנשף עמוקות, וכשנדמה שהאיש כבר לא יכול להוציא עוד צליל אחד מהאלט סקסופון, ממשיך הענק לנשוף בטון חם צבוע בצבע שאין מי שיכול לחקות אותו. וודס, מאחרוני דור הנפילים של
ג’וני גריפין – טנור סקסופון, קירק לייטסי – פסנתר, דאג סיידס – תופים, גלעד אברו – באס. בקומוניקט תיארו את ג’וני גריפין "הסקסופוניסט המהיר בעולם" גם Tough Tenor – לפי התיאור הזה, אני בטוח שמישהו בקהל בזאפה חשב שהפסנתרן הקירח והסוער
הקינוחים בפסטיבל היו לא פחות מענגים מהמנות הראשונות והעיקריות: סטיב טורה, טרומבוניסט-על, לקח משימה: לשחזר את המוסיקה של האב הרוחני שלו, ראסאן רולנד קירק, המוסיקאי שניגן בו זמנית על מספר כלי נשיפה. הוא מנגן את המוסיקה של רולנד כבר מ-1968.
באילת הקיץ הזה רקדו הרבה, ולא לשכוח: מדובר בפסטיבל ג’אז. אבל כשבנות זאפ מאמה זזות על הבמה, אתה לא יכול להישאר תקוע בכיסאות הפלסטיק הלבנים. מה שיפה בחמש נשות זאפ מאמה שהן עושות מוסיקה אתנית רב-לאומית, רב-לשונית ורב קצבית
דייב סמואלס, נגן ויברפון ומרימבה, קרא להרכב שלו "פרוייקט הג’אז הקריבי". לא צריכים יותר מארבעה קטעים כדי להבין את פשר השם היומרני. סמואלס הפך את השידוך בין המקצבים האפרו-קריביים לג’אז מסורתי לכמעט סגנון ייחודי, והאנסמבל שלו המארח נגנים אחד-אחד נשמע
הוא ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע, על חלקו נראים שרידיו של צבע. פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורה צעירה של ארבעה נגנים שבאה
התמונה שלה בתוכניה קצת משקרת. נו, פעם כולנו היינו צעירים ויפים. היום הגברת ריבס, היא לפחות עשרים קילו יותר. עדיין יפה מאוד. מה שלא השתנה זה הקול, ההגשה, היכולת לשיר ג’אז בצורה כמעט מושלמת. איך היא שרה. נו דאל מומנט.
בקוקטייל שערכה עיריית אילת לקראת הפסטיבל, גיליתי בתוך ההמולה יפנית רזה, נמוכה שקטה ונבוכה. החזיקה כוס ולא מצאה את עצמה. ניגשתי אליה. הצגתי את עצמי. "זה אני שטלפן אלייך לניו-יורק", ואז עלתה בת שחוק לא קטנה על פניה. חשבתי מה
טוני אלן המתופף בן ה-65 מי שהמציא את סגנון האפרו ביט יחד עם פלה קוטה, חובט בתופים כמעט בלי להזיז את הגוף. המקלות כאילו נדבקות לתופים ולמצילתיים בתנועות חסכוניות וחדות, והוא שוזר בקצב האפרו משפטים קצרים. אלן פיתח טכניקה של תיפוף
הסקסופוניסט ארצ’י שפ (68) אוהב להניח את הכלי בצד ולשיר בלוזים. זה קרה הרבה במהלך ערב הפתיחה במשכן לאומנויות הבמה וגם כעבור יומיים בסינימטק עם הרביעייה שלו. שפ שר בלוז בטונים צרחניים. הסקסופון יכול לחכות. תן לנשמה ללכת במקומו. אני מעדיף את
מרגע שאצבעותיו של רון קרטר מתחילות לפרוט סולו על הבס, המוסיקה רצה בכל מיני כיוונים, מאילתורי אווירה דרך הג’אז הלטיני, הסווינג והביבופ ועם חיוך, שעשוע והומור. קרטר אגדת ג’אז, עלה על הבמה בחליפה מהודרת, וניגן מוסיקה שרחוקה מלהיות מכופתרת. קרטר במצברוח טוב,
גארט מנגן עם הפנים לנגנים שלו, אבל יודע מתי לסובב אותן לקהל. מי שבא לחפש את החיבור למסורת קולטריין, מצא אותו. מי שבא לשמוע ג’אז מודרני, לא התאכזב. קני גארט מתגלה כסקסופוניסט פתוח, חם, מתקשר מאוד. יש לו שפת נגינה משלו, "שפת הסטנדרט" שלו,
דון פרידמן – פסנתר, אד שולר – קונטרבס, טוני ג’פרסון – תופים, ראלף ללאמה – טנור סקסופון. המנחה של הערב הזכיר שמלאו לו כבר 70, "יהודי חם" (נו, באמת. די עם גאוות היחידה הזו) ועוד כול מיני פטפוטים מיותרים של
אפשר להגדיר בקלות את הפסנתרן מתיו שיפ כאוונגרד ג’אז, ולמעשה, כול מה שאלתר הפסנתרן הזה הוא מהפכני ולא צפוי. שיפ (45) הולך על קו דק בין סגנון FREE ג’אז ומוסיקה מודרנית. הוא נשמע כמבשר בשורת הג’אז המתקדם בלי יומרות נפוחות. האילתורים
ג’ון היקס הקדיש את הערב לטלוניוס מונק. רפרטואר ביבופ מובחר, אקלקטי. לא בחירה פשוטה, לא בחירה שקורצת לקהל, לא הסטנדרט’ס המקובלים. מיד מבינים שזה פסנתרן שאוהב לאתגר את עצמו.איך שהוא ניגן – זה תמצית השליטה בפסנתר ג’אז. היקס בן 65,
הירומי – פסנתר, קלידים, טוני גריי – גיטרת בס, מרטין ואליהורה – תופים. הירומי כבר סופרסטארית של הפסנתר, כמו ונסה מיי של הכינור. היא באה לתת הצגה. פעם שנייה שאני שומע אותה. כמו באילת, קיבלנו מפגן וירטואוזיות, וצריכים להודות שהיא
שלוש גיטרות אקוסטיות רצות בקצב מסחרר. הסגנון: ג’אז צועני. מוסיקה שנשמעת קצת ארכאית, אבל הרוזנברג טריו כול-כך מיומנים, מנגנים בכזו טבעיות, שהם מצליחים לעבור את מחסום הזמן. איך שהם מנגנים את הסיפריצ’ואל הותיק "או מן ריבר". הם מושפעים חזק מדג’נגו
לפי הפתיחה, זה נשמע כאילו הסקסופוניסט, מדור הנפילים החדש, עסוק במה שנקרא "קונטמפרורי ג’אז", עכשווי, פאנקי, אבל ככל שממשיכים להקשיב מגלים את כל צדדיו, והם רבים ומגוונים. "טנגו אין סיקס" זה ברובק מודרני בטעם ארגנטיני, ויש לו משהו בטעם ים-תיכוני
