מרץ ב13, 2006

לפי הפתיחה, זה נשמע כאילו הסקסופוניסט, מדור הנפילים החדש, עסוק במה שנקרא "קונטמפרורי ג’אז", עכשווי, פאנקי, אבל ככל שממשיכים להקשיב מגלים את כל צדדיו, והם רבים ומגוונים. "טנגו אין סיקס" זה ברובק מודרני בטעם ארגנטיני, ויש לו משהו בטעם ים-תיכוני

מומלץ ללכת גם על חלק א’ שנקרא ORIGINALS, שניהם הוקלטו במהלך קונצרטי סולו פיאנו של צ’יק באירופה וביפן ב-1999. בסטנדרטס, צ’יק בחר רפרטואר ממונק (4 קטעים)  דרך באד פאוול ועד הקלסיקונים ג’רום קרן, אירווינג ברלין וקול פורטר. כמו העושר הרפרטוארי, כך

פעם אמר צ’ט ששירתו מושפעת מנגינתו. "אלמלא הייתי נגן חצוצרה, ספק אם היית שר ככה". האמת היא שקשה לקבוע במה צ’ט הצליח יותר, כי כזמר הוא משגר טונים רכים, שבפירוש אינם טונים של זמר מקצועי, אלא משהו רך, אינטימי ותמים,

נגן הבאס כריסטיאן מקברייד הוא גאון ג’אז שעובר ממיינסטרים לג’אז רוק פיוז’ן סטייל השבעים. הוא פותח את הדיסק ב AJA – של "סטילי דן". ויש לו גירסה ל"ווקינג און דה מון" של סטינג, אותה צובע ג’יימס קרטר בבס קלרינט. HAVONA

השלישייה כוללת פרט ללובאנו, הסקסופוניסט  את דייב הולנד בבס ואלווין ג’ונס בתופים. עשרה קטעים -פרט לסטנדרט "רוח הזדמנות" – מקוריים. ג’אז מעולה, והצליל המאוד רחב של לובאנו בטנור או בסופרן הוא הצליל ההכי עכשווי. אם תרצו: סגנון פוסט-בופ מתקדם בגווני

זה מסוג הדיסקים שמנגנים את עצמם, שמתנגנים וקולחים כבר מהצלילים הראשונים, כאלו כבר שמעת אותה. אדריאן, נשמע כמו הביל אוואנס הלטיני, והוא מזכיר גם את פיירנונזי האיטלקי במגע הג’אז מלודי המהורהר. לא רק זה: בפורמט הטריו הוא מצליח להתחבר לטנגו

היא השאירה חותמה גם בישראל, באחד מפסטיבלי הג’אז באילת. זמרת ג’אז נפלאה, אישיות. בדיסק החדש, זה הסקסופון של ג’ו לובאנו שמעניק את חום הרומנטיקה ב"כאשר האורות עלו" המקורי, גם ב"סומוס נוביו" של ארמנדו מאזארנו. פרט לחומר מקורי, אייבי שרה "טחנות 

הסקווירל נאט (שם של ממתקים ישנים, שמשווקים במאסצ’יוסטס) מעלים באוב את הג’אז הכי ישן. ג’ים מתיוס (שירה, גיטרה), קתרין ויילן (שירה, בנג’ו)  משחזרים את הצלילים של ניו-אורלינס משנות העשרים ועד השלושים, עירובים של בלוז, בלו_גראס וסווינגים. ג’אז ישן יכול להיות

מלדאו , כוכב-על של פסנתר הג’אז, כבר יוצר תמהיל מחושב לשלישיית ג’אז. Knives Out לפי ,רדיוהד",  "אלפי" של באכארך, "היא עוזבת את הבית" ו"מרתה יקירתי" של לנון ומקרטני, "50 דרכים לעזוב את אהובך" של פול סיימון, גם סטנדרטים כמו NO MOON

מהיר נגינה, קולח, חי. מוכר. אולי יותר מדי מוכר. זה הדיסק היותר קייצי וברזילאי שלו עם קטעים מהקלטות שנערכו בקיץ 86 בניו–יורק. "טומבו ב-7/4" של אירטו מורירה מראה באיזה קצב קמילו מאלתר על מלודיה. לעומת חוסר המופנמות, "לאס אולאס" של

קני ברון, מבכירי פסנתרני הבופ,  תפס ראש קליל כביכול על מוסיקה ברזילאית, אבל כששומעים את העיבודים, מתברר שהוא הציב לעצמו אתגר. אני שומע את אילתורי הגיטרה האקוסטית המסחררים של רומרו לובמבו, את האלגנטיות בנגינת החליל של אן דראמונד, את ההקשה

גילספי היה שדכן נלהב בין ג’אז ומוסיקה אתנית. הדיסק נע ג’אז מלודי פריך לפולקלור קאריבי מחוייך. "ג’אמבו" הוא פיוז’ן של שמחת חיים קאריבית, הקצב האפריקאי והבופ. לפעמים דיזי מתפרע:   ב"טרינידאד הלו"  זוהי השתוללות ווקאלית וגם החצוצרה משתתפת בחינגה. ג’אז עם

ערב ג’אז אפרו-קובני במועדון הג’אז הלונדוני יכול להיות מענג. הקשבה לדיסק כנראה פחות מרגשת: "העולם הרביעי", עם איש ההקשה ארטו מורירה ואשתו פלורה פורים, מנגנים ג’אז סמבה קליל ומלודי, די מאכזב. ישו ולדז, הפסנתרן של IRAKERE הולך על סלסה וגם

ריי בארטו שונא את המושג "ג’אז לטיני". מה שבטוח: הוא מוכיח כי המקצב הלטיני יכול להתחבר לכול סוגי המוסיקה, אפילו בלדה כ-When You Wish Upon A Star. השישיה שלו באלבום הזה את מייקל פיליפ מוסמן בחצוצרה בסגנון פרדי הבארד, אדם

אפשר להתווכח איך בלוז צריך להישמע. לגיטריסט קני בורל יש תפיסה ורסטילית, מורכבת מצבעים, תזמורים, הרמוניות. על הכל ניצח בכישרון דון סיבסקי בהקלטות מ_1967. ברשימת הנגנים הרבי הנקוק בפסנתר, ת’אד ג’ונס בחצוצרה, גרדי טייט בתופים, רון קרטר בבאס. בורל לא עובד

קוינסי ג’ונס שכח מתי הקליט אלבום ג’אז בסגנון ביג באנד. לפי הדיסקוגרפיה שלו זה קרה לפני 34 שנה, ב"להלך בחלל". ההצדעה היא לקאונט בייסי, ענק הענקים, שצלילי הביג באנד שלו היו סגנון בפני עצמו. ההתחברות שלו לסמי נסטיקו הותיק, מעבד

מה הביא את השניים לדואטים? לכאורה הם ניגודים: לואיס ייצג את הצד היותר בדרני של המוסיקה בצרידות הגרונית ובחיוך הליצני. אלה הביאה את הפרשנות האישית בקול הקטיפתי שלה. אבל פאקט: הקשר ביניהם כמו ברור מאליו לפי האוסף, בשירים השקטים, הקצביים,

מה שהוא עשה ל"מריח כרוח נעורים" של "נירוונה". אחלה סווינג שבעולם. האם פול אנקה (64), אליל סוף החמישים-תחילת השישים ("דיאנה", "קרייזי לאב", "יו אר מיי דסטיני", המלחין של "מיי וויי" , "היא ליידי") רוצה להיות הממשיך של פרנק סינטרה? ועוד

מצעד פזמוני הרבי הנקוק כבקשתו שיהפוך למצעד כבקשתכם. להנקוק, הג’אזיסט המהולל (בן 65) יש מה להציע. "אפשרויות" בשביל הנקוק זה ללכת לזמרים שונים, שמסקרנים אותו, שמאתגרים אותו, בעיקר בתחום יצירת לבוש חדש לשירים.  הנקוק מאחורי הפסנתר תפר עיבודים לג’ון מייר ב-

ביירד הגיטריסט מאוהב בבוסה נובה, ואחרי כתריסר אלבומים שהקדיש לסגנון, הוא הולך על עוד אחד. ביירד משתף זמרת נפלאה, מושה אדנט, שאני שומע בפעם הראשונה בקטעים "סו דנסו סמבה" ו"פוטוגרפיה" (ג’ובים). הפריטה שלו  ב"ההשראה שלי" מסבירה מדוע הוא נחשב לאחד

לפעמים הג’אז הכי כייפי נובע מהפשוט. קרטר, איש הבס, מהנגנים הפתוחים בג’אז, וירטואוז ומשתף פעולה, הלך על המינון הכי נעים, עשיר ומלודי, התנסויות עם סטפן סקוט בפסנתר, סטיב קרון בהקשה לואיס נאש בתופים. מ"יום אחד הנסיך שלי יבוא" הם עשו

זה מסוג הסאשנים שמצדיעים לנגן הבס, מקרופון מיוחד לכלי, ומדובר באחד הטובים בעולם, הדני המעולה בן ה-53. איזה נגן. נילס מנגן ג’אז על בסיס מסורות שוודיות ודניות, אבל הוא מגוון ופתוח לסגנונות, עיבודים ונגנים. JUST IN TIME זה פאנקי מלהיב,

דילמת מפגש הקלאסי עם ג’אז מצליחה להיפתר כאן בחלקה. שני גאונים, פיטר בפסנתר ג’אז, פרלמן בכינור קלאסי מנסים להצטלב, לנגן זה לצד זה, בהרמוניה. המבחר קובע. אני מעדיף את "למה לחשוב על המחר" המסיים, קטע של פיטרסון שבו קיימת אינטרקציה

לאוהבי הסקסופון בג’אז: קחו את הדיסק. באחריות. בטיסטה הוא משב רוח רענן בג’אז, מפיק צלילים יפהפיים מהסופרן והאלט. זה סגנון פוסט בופ של עומק ושל השראה, שמנוגן ממעמקי הנשמה. הקטעים מלודיים, מנוגנים מהוקצע כמו "שירו של אלווין" לכבוד אלוין ג’ונס

שלושה דיסקים מסדרת ה"אולטימייט" של "וארב" מביאה שינוי קונספט בבחירת ה"בסט אופ" של נפילי הג’אז. הבוחרים הם ענקי ג’אז עצמם. ניקולס פייטון בחר קטעים של המחצצר האגדי, קליפורד בראון, אוסף של חצוצרה עשירה ופריכה. וויין שורטר הטביע חותמו האישי  באוסף

את האוסף ליקט לטעמו ריי בראון, הבסיסט האגדי, שניגן עם פיטרסון משך שנים. הסימביוזה ביניהם ראויה למאמר, אבל כל קטע שווה יותר מאלף מילים: זה REUNUION BLUES עם מילט ג’קסון על הויברפון, או "לפעמים אני מאושר", הקלטה מ-1961 זה ג’אז

צ’ארלס לוייד מנגן  13.50 דקות  "מה נקיטה פה" של ברל. מה אפשר לעשות עם השיר הזה 13.50 דקות. אז זהו שלוייד עם הרביעיה שלו לוקח השיר למחוזותיו היפים והייחודים. זה הקטע הלא מקורי היחיד של לוייד. ההמשך הוא יציאה למסע

מישהו כתב שרק אלהים יכול להעניק לזמרת קול כזה. קשה להתווכח איתו. ההקלטות הן משני פסטיבלי מונטריי ב-91 (הרוב) וב-97. היא מגיעה ב"פרייר דאנס" לטווח נדיר בגבהיו, והיא יודעת לאיזה סטנדרטים לתת פרשנות: "יו דונט נו ווט לאב איז", "מיי

האלבום יצא במלאת לקוניק 30. לפי הרפטואר כאן, גילו לפחות 60. הוא עושה את "איי אם ווקינג" של פטס דומינו, הוא מנגן בוגי, הוא חוזר לשורשיו הניו-אורלינסים ומשתף הכומר ג’יימס מור בגוספל "תמיד יש פעם נוספת", חריג בדיסק. בקטע הנקרא