צ’אקמקיאן לוקח קצבים ארמנים ומחבר אותן עם מלודיה מערבית. פסנתר, עוד, בונגו ומחיאות כפיים קצובות א-לה פלמנקו נשזרים לטקסטורה נהדרת ב"גשם צועני". ב"טקסים" יש פסנתר ג’אזי כחלק מאווירה אקזוטית בזכות צליל כמו הדודוק, כלי נשיפה מאנפף בניגונו של דז’יבאן גספריאן,
מסע כמעט מיתולוגי לעולמן של המקהלות האורתודכסיות של רוסיה ובולגריה. מי שאוהב מוסיקה ווקאלית א-קפלה, חייב לעצמו את הדיסק הזה, ללא שום גימיקים, בלי קומבינות של אמביינט או משהו אחר, אלא פיור-פיור הרמוניות מתוך חללי הכנסיות האקוסטיים. האוסף, הכולל בין
האורקסטרא ממשיכה את הסרט האחרון של קוסטוריצה "החיים הם נס". זהו מקבץ סהרורי-תזיזיתי, מלודי וקצבי ותיאטרלי.החבר’ה של קוסטוריצה יצאו אמנם מסצינת האנדגראונד של הימים שאחרי שלטונו של טיטו ביוגוסלביה, אבל מזה זמן רב שהם ממשיכים את מסיבת השחרור הגדולה. באו לצחוק
הנדי, סקסופוניסט אמריקאי, בנה הרכב הינדי – טבלה, סרוד, טמפורה ויצא למסע מוסיקלי, שבו אתה יודע איפה אתה מתחיל, אבל לא את סוף הדרך. החיבורים מאוד מוקפדים ומעודנים, בין ג’אז לסגנונותיו וצלילי הודו קלאסיים. 11 הדקות ומשהו של "סול אנד
מאיפה אתם מכירים את סאגו? מהלהיט CHURA LIYAהמופיע באוסף "קולות מן העולם". המוסיקאי ההודי הזה יודע ליצור חיבורים למוסיקה העכשווית. באלי סאגו מדנסס סגנון ראגות. זה נשמע לא פחות הודי ממערבי, חיבור די קליל בין מקצב מכונות לסולמות האוריינטלים. לוקחים
מיקס אפרו-קובני באוסף קוסמופוליטי, להקות מסנגל, אנגולה, כף ורדה, פרו וקובה. אפרו מיוסיק עם כל דבר. "סם מנגוואנה" שר בסגנון פורטוגזי-אפריקני, פריך וקולח. הלהקה שנקראת "פאפו אוביידו" לוקחת לריקודים הקובניים של החמישים. ג’וליאן אוואלוס והאפרו אנדים הם חמישה פרואנים שהתגלו
קידג’ו עושה גירסה אפרו-היפ-הופית מוצלחת ל"ילד וודו" של הנדריקס, ובהמשך מתמרחת על קונספט פופי בדואט עם קסנדרה ווילסון ב"לעולם לא יודעת". הגאז’יסט ברנפורד מרסליס מצטרף לגרוב של ITCHE KOUTCHE קידג’ו לוקחת מוטיבים אפריקאים והופכת אותם פופ גרובי עם הרמוניות פריכות ועיבודים
מסעות מפיקי המוסיקה לתוך מעמקי היערות אל שבטים שהצליחו לשרוד מולידים בד"כ מניפולציה אקזוטית מסחרית יותר מאשר יצירה מוסיקלית. כאן נעשתה עבודה יותר מיוחדת, הגם שטכניקת הלחמת קולות ומקצבים עדיין משרתת מוטו של דאנס עכשווי. קני יאנג סובב הגלובוס כדי
אוסף אמביינט אולטימטיבי מעורב-אתני שמתחיל באווירה מסתורית של נוסרט פטה עלי Nusrat Fateh Ali הפקיסטני ב FAULT LINES – שמתחבר לפיטר גבריאל של ZAAR בתיזמור אפוקליפטי מדהים. זה גם האמביינט החללי הבלעדי "אנג’ל טק" של גריד. איוב אוגאדה הקנייתי משתלב
זה ההמשך לSONGS OF SANCTUARY- . האיש מאחורי הצלילים הפולק-קלאסיים הריחופיים הוא קארל ג’נקינס. הוא מציע נוסחת מיליונים של סאונד ווקאלי ברוטב אתני מסויים. הפעם, לעומת הקודם, יש שימוש בתזמורת מלאה ובכלי נשיפה. התוצאה מיוחדת: מלודיה ושירה כוראלית הנתמכות בצליל
מוסיקה קלטית מגיעה לגליסיה בספרד. זה שייך לשיעורי ההסטוריה של המוסיקה. התמהיל של ההרכב הזה עשיר. אלמנטים איריים הם דבר אחד. יש פה הרבה מעבר לזה. רב-תרבותיות שמנוגנת ע"י נגני נבל, חמת חלילים, בוזוקי, אקורדיונים, כלי נשיפה מעץ. גם המוסיקה
"מושלם", "שמיימי", "קסום", אומר מסע הפרומו לדיסק. מאחורי ההגזמות – נוסחאות עריכה מוכרות: לתוך מארז מרשים עם אותיות זהב מכניסים אופרה, גרגוריאני, אניגמה, יאני ב"אריה", ואדיימוס. והלהיטים: אחסנדרו ספינה ב"לונה" פיסגת המלודרמה, פיליפה ג’יורדנו בשיאי הרגש של "קסטה דיווה". וגם
בדבר אחד מיוחד האוסף שיצא ליובל החמישים של כהן הרגאיי: גרסאות הכיסוי הן אותנטיות, לא של כוכבים, אלא של זמרים בני עמו הג’אמייקאנים, ביניהם 3 של בנו קימאני כ SOUL REBEL- ו"נו וומן נו קראיי". השמות לא יגידו הרבה. רודי
קסם המוסיקה האירית נוסק לשיאי יופי חדשים. אלה הקולות הקלטיים היפים ביותר שאפשר לקבל כיום, לא לגמרי מנותקים ממה שקורה. 14 שירים, מושרים גאלית, "היי דייאנו" בעיבוד מדהים לכלים אותנטיים בביצוע טאלית’ה מקנזי הוא התשובה האירית ל"הקול הבולגרי", האיכויות הליריות
עם האוסף הזה אפשר לצאת למסע באנדים של דרום אמריקה, באקוודור, צ’ילי, פרו ובוליביה. המוסיקה היא ישן וחדש, מסורתי ומודרני. העורכים דאגו למוסיקה אותנטית, מלודית, הרבה השראה, פיוט וקצבים אפביט. vסאונד זה נשמע פריך עכשווי ומוכר כמעט כמו מוסיקה קלטית
רוחות שמנשבות סביב הגלובוס. חאלד של "אאישה" נמצא ליד "דיוואנו" של ,ERA "עכשו אנחנו חופשיים" של ליזה ג’רארד מ"גלדיאטור", "קולות עתיקים" מהסדרה "הישרדות", הנרי סלבדור הצרפתי בקטע המרגש "גן החורף" וגם QUERER, – הטנגו של "רוזנברג טריו" . מצד אחר
רוחות העולם המוסיקליות ממשיכות לנשב בעוצמה. מייצרים פופ מסוג שונה. מוסיקה אקזוטית מלודית ורבת אוירה נבנית על מוטיבים אתניים. ברור שישנם קטעים יותר פסואודו-אתניים, כמו-מיסטיים: אניגמה משדרת מיסטיות ניו-אייג’ית. אבל השיר שנכלל כאן "גרביטציה של אהבה" דווקא עומד בזכות עצמו.
המוטו: צלילים המופקים לכדי מוסיקה אסקפיסטית שיש בה עושר מדהים. התמהיל שבטי-אמביינט-פולק-דאנס. מתחילים ב – ERA של Enae Volare Mezzo המקהלתי, ממשיכים בשילוב בין השבטי להרמוניה הקלטית והצליל האלקטרוני של רונאן הרדימן ב- Far Away ובהמשך זה הצליל המדדיטציוני- מזרחי-מערבי של שילה צ’נדרה ב"אוור
הקטע הפותח "ארבע מעגלים של החיים" של אוליבר שאנטי הוא קומבינציה קצבית מלהיבה של אפרו-דרום אמריקני בשירה שבטית מקהלתית. ה-Ameno של Era מעביר לשירה הרמונית כמו דתית, מחוברת לקצב. קומבינציות שנועדו להחניף, ללא התפתחות מרשימה. הניסיון לאזכר תרבות אתנית קיים גם
בהרכבת התמהיל מכניסים גם מעין מניפולציות אתניות. "סאקרד ספיריט" עושים את Yeha Noha שנשמע כדיאלקט אינדיאני. כנ"ל – קטעי הפתיחה והמעברים "חזרה לתמימות" של אניגמה. מצד אחר, זה האופי הכמו רליגיוזי מקהלתי של הקטע היפהפה "אדיימוס" שמתובל באפרו ובצליל מהרי האנדים. רוחות
הם מגישים התערובת האופיינית להרכב, הפעם בנוסחה אקוסטית. קלאב-דאנס-האוזוורלד ביט-ראיי סולידי, במיוחד העיבוד החדש ל"סה פה לה מר א בואר" מאלבומם הראשון, שנשמע פחות מפולפל. אבל בהמשך מקבלים כמה דברים טובים בחדשים כ"ספאנק" ב"אקוסטיק קלאבינג". ההרכב הצרפתי יודע לחבר קצבים
זה פרוייקט נועז, מרחיק בדמיונו ליבשות אחרות שמחבר את המערב לתרבויות הגלובוס. בעלי החזון, היזמים והמפיקים ג’יימי קאטו (פית’לס) ודנקן ברידג’מן יצאו לעולם להקליט קולות וצלילים במחשב נישא, ואחר-כך ניסו לשזור לדגימות קשת של אמנים ממייקל סטיפ, דרך רובי ויליאמס,
שם הדיסק אינו הולם את הדימוי הפוליטי-מיליטנטי של מנהיג ההרכב, עלי נוואז, בן למהגרים פקיסטנים בבריטניה, המזוהה עם מסרים המטיפים למוסלמים להילחם בפשיזם המערבי. אחרי ה-11 בספטמבר, האיש ניסה לשדר אהבה והסתייג מהטרור. המוסיקה שלו היא הרחבת הגבולות של פופ
ארה דינקג’יאן, אמריקאי ממוצא ארמני, מכוון המוסיקה למרחב עשיר בין מזרח ומערב. מנעימה פופית עם אלמנט אוריינטלי – שיר הנושא – לאילתור מזרחי שמתפתח לג’אז ב"המאהב הלא נראה" לריקוד ארמני מסורתי ברוח מקצב פאנקיי ב"אנא-טוליה". עוד, קנון, סאז, מתחברים בצורה
הלב הצועני הוליד אוסף: "מחול החרבות" של חאצ’אטוריאן מעצבן. הצ’ארדש של מונטי שחוק לעייפה. בטנגו מ"שעת הצוענים" לפי ברגוביץ’ שומעים ערגה נוסטלגית. יש קטעים כ"סירטאקי" מ"זורבה" שהפופולריות מאיימת לחסלם. "אוצ’י צ’ורניה" של בובי לקוס ואנסמבלו מזרים לקטע חיים חדשים, "לילות
ארגונר הטורקי הוא נגן חליל הניי אולי הבולט ביותר במוסיקת העולם העכשווית. הוא למד מוסיקולוגיה וארכיטקטורה בפריז, ניגן בתזמורת הרדיו של איסטנבול ומעורב במוסיקה לסרטים ובלט במערב, והוא ממשיך להיות נאמן למקורותיו הסופיים. לצד קטעי סולו ותזמורת אותנטיים, משלב ארגונר
כל מי שנכח בהופעה של הטרובדור הפריזאי, יגיד מיד: בהופעה כזו עוד לא הייתי. ואחרי ששמעתי הדיסק, אי אפשר שלא להשתמש בקלישאה: איזו חגיגה. זה אחד הדיסקים השמחים-סוחפים ששמעתי מעודי. הופעה בפריז, ספטמבר 2001, המיטב של המיטב כולל איזכורים ל"מאנו
מרגע שהיא מתחילה לשיר, משהו קורה. לתרזה סאלגיירו יש קול של מלאך, והיא שרה ממרחק, לא לוחצת. לא מתחנחנת. אבל היא רק חוליה אחת בלהקה הפורטוגלית מיוחדת הזו שיסדו פדרו אירס ורודריגו . מדרדאוס היא צירוף של השפעות קלאסיות, מוסיקה ספרדית
שוב מתברר שלא צריכים להבין ספרדית כדי להתרגש ממוסיקה לטינית. דאונס, מקסיקנית-אינדיאנית מצד אמה, אמריקאית מצד אביה, שרה על כאבם של מהגרים מקסיקנים, שחצו הגבול לחפש חיים טובים יותר, ונתקלו בניצול ובגזענות. לא דיסק מלנכולי. דאונס היא זמרת ורסטילית, שהולכת
