הילד פה. אביב 2009. מדוע חזר? אצלנו להקות לא נגמרות. הן חיות לנצח. החברים תמיד יגיעו למילואים בשעת דחק. הילד הוציא סינגל חדש שיהיה צידוק מסוים. לא אלבום. מי צריך אלבום, כשיש מלאי תחמושת מהעבר, יוצאים לדרך. אפשר להביא את הסטונס כדוגמא.
הגדירו את ג'ו בונמסה טיטן בלוז-רוק. אחרי הערב בהיכל, המטפורה עדיין יותר מרלוונטית. עידן טיטני הגיטרה לא תם. אנחנו מדברים על המיינסטרים של גיטרת הבלוז-רוק. לא אינדי רוק. תראו את להקות הרוק הותיקות שעדיין מפוצצות איצטדיונים ואמפי תיאטרונים. מעט מאוד מוסיקת רוק
רגע, הוא בן 69? די. לא יכול להיות. כנראה, בעיה שלי שלא הכרתי ג'ילברטו ג'יל כזה, אנרגתי, יורד אל הקהל, רוקד. מה קורה פה? הרי רק באפריל השנה הוא נתן הופעה מאוד סולידית בטריו בהיכל התרבות בתל-אביב. עולם אחר: ג'ילברטו ג'יל, שר התרבות לשעבר
מי שחשב שאי אפשר עוד להתרגש ממנה, צריך לראות את הדי.ווי.די הזה. עשרים וחמישה שירים פלוס בונוסים. מ-2 קונצרטים שנערכו בשני ערבים שבין ה-31 בדצמבר 1993 ל-1 בינואר 1994, מופקים כפי שרק סטרייסנד יכולה להפיק. הפרפקציוניסטית ביימה שאו עם תיאטרלי
הבשורה: הכיסאות במשכן לאומנויות הבמה בת"א, הלא הוא בית האופרה – נשארו שלמים. הסיבה: חלק ממעריצי אורייה היפ חצו את השישים וחמש. לידי צרח איש שנראה כמו אחד שקיבל כמה שעות חופשה ממוסד לחולי נפש. איש כבן שישים צורח כמו מעריץ בן 17?
רגע מכונן: עילי בוטנר שר. שפשפתי את עיני, עצרתי את נשימתי. חידדתי את אוזני: אכן עילי בוטנר שר. היוצר, שמעולם לא שר את שיריו, שמפזר אותם לכל העולם, וגם עולה איתם על הבמה – שר שיר אחד סולו – "מה שלא הספקתי לומר", הזכור מרן
המשכו של המופע המשותף מפסטיבל הפסנתר מארח 2011. דרישת הקהל. כבר אז, הקהל דרש עוד מופע של אביב גפן מארח את אביתר בנאי וקיבל. דרישתו נענתה. אני מוכן להעיד: הייתי במופע הנעילה החגיגי השני של השניים. אם לא אקבל בשעות הקרובות קומוניקט שאומר: לאור דרישת
אני זקוק מדי שנה שנתיים לשעה וחצי עם קרולינה. עושה טוב החיבור בין הנשמה שלה לבידור שלה. אולטימטיבית. ובאמת, תראו לי עוד אחת כזו במקומותינו. באולם ירון ירושלמי, היא עשתה לי את זה שוב. השחקנית פגשה בזמרת, הזמרת בשחקנית. נכון שניגנו
הו אנריקו, כמה הקהל הזה התגעגע אליך? רחוק מן העין, קרוב אל הלב, שזה סולד אאוט, בטח בהיכל התרבות, המעוז הותיק והבטוח. מה חדש אצל אנריקו מסיאס? לא תאמינו: הוא שר ביידיש, כלומר שובר שיניים. יידיש היא עוד שפה כדי לרצות קהל: במהלך
יצאתי אל הלילה של רחוב הרצל פינת קיבוץ גלויות בתחושה ששמעתי את אחת הזמרות המרגשות שאי פעם הופיעו בארץ. כשסיפרתי פה ושם, שאני הולך להופעה של רג'ינה ספקטור, קיבלתי פרצופים עם סימן שאלה. מי? אבל מי ששמע את הדיסקים שלה
חזרתי לביקורת שכתבתי על קורין אלאל לפני שלושים שנה. זהו האלבום השלישי של קורין שיצא ב-1989, שונה מאוד משני קודמיו, מגוון בשירים של חנה גולדברג ומאיר גולדברג. לעומת אלבומיה הקודרים הקודמים – "אנטארקטיקה" הראה כיוונים חדשים, ציוריים יותר, פואטיים יותר
הסיום החזיר ל-1984. קורט סמית' ורונלד אורזבל עושים את Shout שלושים וחמש שנה אחרי אחרי שהלהיט הזה כבש עולם. הקהל בטירוף. אנחנו ב-2019, ואני נכנע לחולשות הנוסטלגיות שלי וקובע: זמנם לא עבר. שנתיים אחרי הסולד אאוט בתל-אביב, Tears For Fears מחזירים את הוייב של השנים ההן
לא. לא שאלתי את שלמה ארצי, אבל אני מנחש שגם הוא לא האמין, שב-2019 זמר כמו עומר אדם יביא 50 אלף איש לפארק. כש"כוורת" עשתה את זה לא הרמנו גבה. היא היתה הקונצנזוס הכי מייצג של הישראליות. היום עומר אדם הוא
קסוויאר ראד האוסטרלי עושה סולדאאוט אצלנו. איך? הקהל יותר חכם מכל פרומו תקשורתי. הוא יודע מה זה חיבור עם זמר חם, מתקשר, בעל מסרים חברתיים הומניים, ובימים שדם חם נשפך כאן על גזענות – הוא מזמר על אהבת כל בני
"כאשר מוזיקה היא נשק". תביטו בוידאו (בהמשך) ותבינו: כל הגדרה ממדהים עד מפחיד, ויתקבל גם מטריף ומזוויע. Disturbed היא להקת רוק משיקאגו, אילינוי, ילידת 1996, מחומשת היטב ברוקרים שאינם לוקחים שבויים. ההרכב נשמע ונראה כמו מטאור שנחת על כדור הארץ – מחולל
ג'אז ישן הוא מתכון לשילוב של נוסטלגיה ובידור. מסורת ניו-אורלינס מנצחת כשמדובר בסידני בשה. שומעים את צליל הסקסופון סופרן של אוליביה פרנק ונזכרים בלהיט ישן שנקרא Petite Fleur -"הפרח הקטן", שהסקסופוניסט סידני בשה הקליט עם תזמורת, קלוד לותר בפריז ב-1952. ההרכב שהגיע מצרפת
ג'אז וניו-אורלינס הם ככל הנראה מילות קסם למשיכת קהל. כבר על המופע של ד"ר מייקל וייט ורביעיית הג'אז מניו אורלינס נרשם Sold Out. מה מחפשים בג'אז אולד אולד סקול של תחילת המאה? את ה"שורשים" של מה שנקרא "עידן הזהב של
חגיגת המיינסטרים. היא דרשה מהקהל לרקוד איתה, והכריזה בסוף המנגינה שהיא מרגישה שהיא "במועדון!" ממש כפי שהשיר הכתיב."הרגליים שלי על המסלול / זה יום יפה / אני מסתכלת לשמים עכשיו / אני מוצאת את הדרך שלי". לאן סלין דיון עפה
אני משחרר את עצמי מביקורת. אפשר? מה צריך הקהל שבא לחגוג עם אברהם טל ביקורת? עזוב אותך, תצטרף. בעידן הסולדאוט המטורפים, כשאמנים רצים לתוך הקהל, ובדרך ל"קול גלגל" פוגשים את ההורים שלהם ביציע, עפים עליהם ("אני היום צריך שהמשפחה שלי
בהדרן התיישב עמיר בניון לראשונה בערב לשיר "אחרי 20 שנה" של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס. "ושוב עולה השיר / ושוב עד כלות הנפש / פרי געגועי / ימי רימון וגפן / ורוח בי עוד שר / רועד אותו מיתר /
קונצרט רוק סימפוני בהיכל התרבות? מי עושה בימינו קונצרט רוק סימפוני עם תזמורת פילהרמונית? אחרי כשלוש שעות מינוס חצי שעה הפסקה, הבנו כי אלן פרסונס פרוגקט והפילהרמונית הישראלית עשו את זה. נדמה לי שמאז שהפילהרמונית הישראלית ניסתה ב-1969 לחבור ללהקת
יש מי שאינם מוכנים לשמוע מלהקות מחווה המנסות לחקות להקות אגדתיות, עד לרגע שהם שמעו את גרסאות המחווה. קחו את קרידנס קלירווטר ריבייבל, הלהקה שקמה ב-1968 וסיימה את חייה כעבור 4 שנים. אלך על הקלישאה: גדלתי עליה. אצלי התנגן ב-1969
"הכל יכול לקרות", שרה נינט בהדרן "הכל יכול לקרות / אין דבר קבוע / אין שומדבר בטוח". יד הגורל או סתם מזל רע. הערב האקוסטי הזה – כמעט התבטל. לנינט נתפס הגב ממש לפני ההופעה. התלבטה אם לבטל. החליטה שהיא לא תשלח
בסוף זוהי בכל זאת הולנד. אולי כדאי להשאיר לקהל את הבחירה. מתברר שהרוב אישרו את מה שניבאו טבלאות ההימורים. השופטים במדינות מצביעים די מוזר, או שקרה כאן משהו שדורש חקירה מיוחדת. לפי ההצבעה הזו מקדוניה הצפונית היתה ברוב שלבי ההצבעה ראשונה,
לאה שבת ביקשה כמה פעמים להאיר את הקהל. זיהתה פרצופים, כולם הגיעו? רצתה להרגיש סלון. גובה העינים. לקראת ב"בגלל הרוח" ירדה לאולם, הסתובבה בין השולחנות ככלה ביום חתונתה, התחבקה, התנשקה ושרה. איך היא שרה. "30 שנות יצירה" היתה הכותרת של ההופעה.
אחרי Bleue, האלבום החדש שלה, התכוננתי למופע "צרפתי" אינטימי בצבעים כחולים. העובדה שהיא בחרה בהרכב 8 כלי מיתר ללא ריתם סקשן יצרה אף היא את הרושם, שקרן אן בחרה ערב כחול עמוק עדין וסולידי. היה כחול וגם עמוק וגם אינטימי, אבל
אישה תמירה יפהפיה בעלת קול מלאכי מתלחשת עם הקהל, מצטחקקת בחוסר נוחות, כאילו זו ההופעה הראשונה שלה על במה, והוא (הקהל) הדבר האחרון שהיא רוצה לפגוש באותם רגעים. בהמשך התארכו רגעי המבוכה (ביישנות?), הפסקות לא ברורות בין השירים, התייעצות עם הנגנים,
יש איומים בתעשית המוזיקה, שזמרים לא יופיעו בערי ישראל בחגיגות העצמאות של השנה הבאה – אם יגבילו את שכרם ל-70 אלף שקל להופעה, לפי החלטת שר הפנים, אריה דרעי, שקיבל את המלצות ועדה שהוקמה כדי לבדוק את הנושא. אני אומר: סבבה,
המופע שבשבילו עושים פסטיבל פסנתר קרה-התרחש סביב הכישרון הבלתי נלאה העונה לשם מרינה מקסמיליאן בלומין, שקיבלה לנהל מוסיקלית ואומנותית ערב של זמרות שרות ערן צור עם איה כורם, אונילי, וטל גורדון. המוכשרת הזו בת העשרים וקצת מבינה שלפסטיבל פסנתר עם יומרות צריכים להגיע עם
כשמדברים על אגדות גיטרה, פוסחים בדרך כלל על תוצרת הארץ. ישנה רשימה קבועה מההסטוריה של הרוק שנעה בין "אלהי" ל"אגדות" הגיטרה: ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, ג'ימי פייג' (לד זפלין), דיויד גילמור (פינק פלויד), מארק קנופלר (דייר סטרייטס), ריצ'י בלקמור (סגול כהה), אדי ואן הלן (ואן הלן), בריאן מיי (קווין), קרלוס סנטנה, גרי מור. ופתאום, נזכרים שיש
