"אפילו מחיאת כף לא קיבלנו", אומר שלומי שבן לחוה אלברשטיין בתום חצי שעה של שירים וראיון בהיכל התרבות הריק במסגרת "חי בגימל – שלומי שבן מארח". עוד לפני זמן קורונה הם הופיעו במופע פסנתר מהמצליחים בדרך של שניהם. הפעם –
לשמוע את ג'ולייט גרקו זה כמעט כמו לצבוט את עצמך, כי גרקו היא באמת אגדה שנדמה לך שהעלו אותה מהאוב, כאילו הגיעה מעולם של רוחות רפאים. הפנים הלבנות האלה, האיפור העמוק הזה, הלב הזה שעדיין פועם מאחורי הבגד השחור. והיא
Celebration Day הוא הרצועה השלישית ב – Led Zeppelin III, שיצא ב-1970. ארבעים ושתיים שנים אחרי יש סיבה להכריז: הדינוזאורים לא נכחדו. ליתר דיוק זה קרה 35 שנה אחרי: 10 דצמבר 2007. לד זפלין מתייצבת ב – 02 ארינה לקונצרט
פתאום זמרת ג’אז, זמרת בלוז? מה פתאום. ריקי היא ריקי. למה לבלבל את המוח בהגדרות. כמו שהיא לא הייתה מעולם זמרת פיור רוק, היא לא הפכה לדיוות ג’אז מקומית בן לילה. הסיפור הוא הרבה יותר פשוט: הציעו לה לפני כמה
לכל הזמרים זאפה בסלון – זה הרצליה, אביב גפן קיבל את זאפה בסלון בשוני בנימינה. הוא הבין כי האמפי הצפוני טוב לו יותר מהחלל בהרצליה, גם במצב שאין קהל. יש משהו קסום להיות פה, אמר לפני ששר את השיר הראשון
עומר אדם פתח ב"לא ינוח ולא יישן שומר ישראל" מתוך "שיר למעלות" לפני שעברנו לחגיגות. אלוהים לפני הכל. לא ממש עצר את המגיפה, אבל תודה רבה לקורונה שהביאה את אדם הישר לסלון. שלחה לי הזמנה (הקורונה) להופעה של הזמר הכי
רדבנד הביא לזאפה הריקה שתי מאמיות לאומיות, שפעם בעבר הרחוק היו הכוכבות הנולדות במקומותינו, וכיום שתיהן זמרות ליגת על נפלאות, שמנהלות קריירות יצירתיות עוצמתיות. בסלון, בימי קורונה, הן הלכו קו הקאברים שרדבנד מוביל. באוריינטצית הריאליטי מוסיקה, הדו קרב הסתיים בנצחון
שאלך על וידוי? כותב שורות אלו הוא רומנטיקן חסר תקנה, מאוהב במנגינות הורסות, בשירת נשמה, בעצב מהול בשמחה, בתוך עמו אני יושב. אבל אם עמו – אז מוש בן ארי מייצג אותו. ימי קורונה, מוש פתח חלון ונכנס חזק לסלון.
אמיר דדון הגיע לסלון שלי טעון אמוציות. עבר את המסך הישר אל אזורי הרגש. במבחן ימי קורונה לזמרי ישראל – הוא זוכה לציון גבוה. זמר של מצברוח מלנכולי. קול קודר, שמגיע מתוך הפנמה של מילים. אתה מאמין לטון שמכיל כאב,
הקונספט של זאפה בסלון בימי קורונה הוא מיינסטרים של הרדיו המתיידד. 25-30 דקות של תנו להתרגש בכורסה, לא להירדם. חשבתי להוציא את המבקר שבי לחל"ת, אבל הרגלים קשה לשנות. שירי מימון לא עשתה לי את זה. אין כאן אכזבה. יש
ממחר אני אתחיל שיר חדש, שר אברהם טל מול זאפה ריקה. רוחו של השיר החדש כבר נמצאת כאן. ימתין עד תום ימי המגיפה, והתרגשות המתמשכת שלו, תוליד עוד הרבה שירים חדשים. טל נשמע מחוזק מאי פעם ה-27 דקות שניתנו לו,
שרית חדד פתחה בסולו מלודיקה לפני שפצחה ב"להרגיש אתכם מרחוק" ללחן טורקי עממי. מסלסלת בטון מדוכדך וממררת "היכן הצדק בעולם/ מה שהיה לי נעלם / ישבתי לי בביתי/ והכאב סגור איתי./ רק שתדע את האמת/ מה שהיה מזמן כבר מת/
"הערב הייתי צריכה להופיע בהיכל התרבות", אומרת מירי מסיקה לקראת סוף ההופעה נטולת הקהל בזאפה הרצליה, שמשודרת לסלוני ישראל. היא סיימה ב"שיר תקווה" של מיכאל וקנין ושמעון בוסקילה. תחושת הריק בזאפה גרמה לה לסוג מבוכה, שלא רואים אצלה בהופעות הרגילות.
מה עושה הופעה בלי קהל? קרן פלס מתנה אהבים עם המוסיקה. חיוך של הנאה עצמית ב"אלה החיים", לוקחת את השיר לפסגות הדרמה. נותנת "הכל" אבל האם אפשר יותר בקטן, בלי להתנפל על השיר בלי לרוץ לפניו. הקורונה ממלאת השראה. "מתוך
זאפה בסלון? מתרגלים למציאות חדשה. לא קרה לי בכל שנותי כמבקר מוסיקה, שלא ראיתי לפחות שתי הופעות בשבוע. אני עדיין ממשש את עצמי. ואולי זה רק חלום? מוציא אוכל מהמקרר ומתיישב לראות רוני דלומי. התרגלת לסעוד חצי שעה לפני הופעה?
אהוד בנאי סיים את הערב בשיר שקט – "איש כל בו", שהגיע אחרי הילולת "ג'מלי פורוש". הקהל, שנהר לקדמת הבמה לחגוג, קפא בהפתעה על מקומו. בנאי כמו אמר להם: אני לא משבית שמחות, אבל בואו נגמור אחרת. במקום לפזז –
ב – Hello ראית צונאמי של טלפונים זוהרים ושמעתי גרונות במקהלת ענק. נדמה לי שגם ליונל ריצ'י, שהקדים את המופע כדי לאפשר לקהל להגיע הביתה לראות את תוצאות מדגמי הבחירות, לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו. ריצ'י ידע באיזה רגע
חמש דקות אחרי שהיא עלתה לבמה, כבר התאהבתי בה. אני במרתף של קמלוט ת"א ז"ל. מאי 2004. עשרים איש על שלושה וחצי מטר רבועים מנשנשים משהו. ממתינים לזמרת שהכי התפרסמה בלהיט "ארוץ אליך" שכתב לה ברי סחרוף, המנטור שלה והמעסיק
את סיבת החגיגה – 25 שנה ל"תפוחים ותמרים" – קיבלנו על מדרגות ההיכל. הג'סטה נוצלה עד הסוף. רמי קליינשטיין שר, קיפץ, נגע, גם פצח בהסבר על מהות השיר בשינוי פני הקריירה שלו. נדמה שאלה היו צהרי השישי המאושרים בחייו. קהל
כמו בהופעה הקודמת של הלהקה הבריטית, סטיב פינל, המתופף העליז והתזזיתי של סמוקי שלף את דגל ישראל, הניף אותו מול קהל מתלהב והניח אותו על סט התופים. הקהל יותר מאשר אהב את החנופה. זה קרה בהדרן בסיום. השיר שגרם לו
מחדשים את התרנגולים כמעט 60 שנה אחרי. סיבה למסיבה? לא בטוח שקיבלתי תשובה מדוייקת אחרי כשעה ורבע של הרמיקס שעשו לשירים. יוצרי הערב עשו כאן מעשה פאזלי מענין של פירוק והרכבה שיש בו הרבה יותר יצירתיות והמצאה מאשר מחזור והתרפקות.
אביב גדג’ שר: "לא חשבתי שאמות צעיר כול-כך, שאהיה לבד כול-כך, הם הרגו אותך לאט לאט, אולי אני איבדתי כול תחושה, חושב שאני עף, ואני בעצם על הרצפה, אז שותה את הגשם המלוח, מסומם מהים או שיכור מהרוח". השיר נקרא
לתעד אגדות ג'אז ישראליות מנגנות סווינג ביפו, פברואר 2020. היינו בין עשרה או מעט יותר אנשים, שהגיעו להאזין לדני גוטפריד (פסנתר) ולאלברט פיאמנטה (קלרינט) מנגנים בני גודמן, המוגדר "מלך הסווינג". מטפסים 100 מדרגות בסימטת מזל דגים בעיר העתיקה ונכנסים לתיאטרון
לפי מספר הפעמים ששמעתי וראיתי את עמיר בניון בהופעה בשנה האחרונה (20 שנות יצירה, פסטיבל הג'אז ת"א), אני יכול להיחשב מעריץ, מהסוג הזה שממתין לו בכניסה האחורית של היכל התרבות אחרי ההופעה כדי לחבק ולנשק, לפני שמישהו מריץ אותו לתוך
היכל התרבות תל-אביב – 30 בינואר 2020. סיבה למסיבת דיוויד בואי בהיכל: ינואר הוא חודש הולדתו, מותו ויציאת אלבומו האחרון Black Star בשנת 2016. זהו החודש שיהיה קשור לנצח עם דיוויד בואי. זהו החודש שהכי ראוי לזכור ולחגוג את המוזיקה
רוני פיטרסון לא היה מקבל בחיים ערב כזה בהיכל התרבות. אני מתכוון ל"בחיים" תרתי משמע. פיטרסון היה סטאר רוק של סיגריה תקועה בגיטרה ובלוז. הרבה בלוז. ב"תפסתי ראש" לפני סיום ערב המחווה לזכרו, ששר שלום חנוך, שמעתי לפתע את קולו
ראיתי את "החומה" בביצוע פינק פלויד ב-1979 בלונדון. הגעתי לרוג'ר ווטרס בשדה התירס ליד לטרון. למה לקלקל את הטעם הטוב? שאלתי את עצמי לפני שהגעתי להיכל התרבות בת"א. אבל אחרי הפינק פלויד הישראלי של Echoes, הרכב המתמחה מאז 2006 בגרסאות של שירי
הכותרת צריכה היתה להיות הפוכה: עומר קליין מנגן אלינגטון. שירה: קרולינה. אז למה הכותרת הזו? כי חשבתי עיתונאית ש"קרולינה שרה אלינגטון" היא יותר אטרקציה מעומר קליין מנגן אלינגטון. תשאלו אתה מחפש רייטינג? התשובה היא כן, אבל גם לצאת מהקופסה. קרולינה
סחרוף – ג'אז? תסכימו שאין עוד גבולות סגנוניים בפסטבלים, שהגבולות נחצים. תגידו שסחרוף הוא מוסיקאי אקלקטי, שחובר לכל ז'אנר. גם זה נכון. וגם: אין כמו סחרוף לעורר עניין ולהביא קהל, שאינו אמון על ג'אז. ממש נכון. כשמדובר על הרכב פסנתר,
כלים לא שגרתיים בפסטיבל ג'אז תל-אביב דצמבר 2019: הזדמנות של ממש לגלות מחדש את ההאמונד B-3 ככלי ג'אזי ואת מפעילו המחונן ג'ואי דה פרנצ'סקו, נגן שנותן גם את המבוא וגם את פרקי ההמשך, כשרוחו של ג'ימי סמית' נושבת בגבו. השילוב
