אמר מי שאמר: האושר הוא לא להיות עשיר בכסף, אלא התהליך בדרך לשם. עדיף להיות מסוגל להעריך דברים שלא ניתן להשיג מאשר לחיות בעולם של דברים שלא ניתן להעריך. וגם: האושר לא נמצא בבעלות לכסף אלא בתהליך שעברת על מנת
עולים עם מיכאל בן דוד על כביש ראשי שמחזיר אחורה למחוזות הדיסקו שנות השמונים. דוהר על בס מודגש, צלילים פאנקיים על מצע נשיפה, הפקה מלוטשת שמתכתבת עם ליבת הסגנון. במרכז השיר גברת חזקה, מלכת הדאווין והפוזה, אלא שלא הכל חוסן,
אז מה רוצה אורי ביילין מעצמו? מהו השיט הזה בחייו? את הטקסט הזה הייתי מעביר לבחינת פסיכולוג. הוא היה מחזיר לאורי שאלות לגבי מהות הכאב, הפחד, הניסיון להתנחם באוכל, באלכוהול, ומה חש הדובר שהוא מכנהו "שיט", ומהי סיבת ההלקאה העצמית.
למרות שהשיר אישי מאוד, חתומים עליו אבי אוחיון ודודי בר דוד, ששרבטו לאיתי לוי דברי התרפקות על אמא אהובת ליבו. לשיר שרבבו מיני דעות לא שייכות כמו "כולם שפויים רק העולם מוזר". ומצד שני אמירה קוהרנטית יותר – "היום כולם
בני האדם חיים את חייהם על היבשה המוצקה, אך את מהלך הווייתם הם מבקשים להבין דווקא באמצעות המטפוריקה של הפלגה ימית נועזת. זהו כפיר בסון של "סירה טרופה", שיוצא למסע הזוי ומוטרף של חיפוש עצמי, משאיר מאחוריו את עברו ואהוביו.
נינט מטעינה את חקר נפשה באנרגיות רוק מלהיטות. היא שרה על פחד. מישהו אומר לה: "תמיד את זורחת במקומות מלאים פחד". הפחד מתעורר כתגובה לדבר מסוים שקורה לנו או, כציפייה לקראת איום עתידי. השיר הזה מציג את נינט בפרץ אדרנלין
זה אחד השירים היותר מזוהים עם המלכה, שושנה דמארי. שדן אלמגור כתב ומשה וילנסקי הלחין. שיר אהבה טראגי של אישה לאהובה שבוחר שוב ושוב בים על פניה. היא שרה אותו לראשונה ביום העצמאות העשירי של ישראל, ב־1958, בחגיגות בחיפה. דמארי ייצגה
נועם קלינשטיין רוצה לחיות בשני עולמות, ולא ברור אם היא יודעת באמת מה היא רוצה מעצמה ומהו העולם המושלם מבחינתה. להמשיך לחיות את אהבת העבר שנגמרה, למצוא אהבה חדשה? משפט כמו "כי כל הדברים שאהבתי בו/ הם כל הסיבות שנגמר"
אני נתקל בשירים רבים שבהם יוצרים צעירים פונים לאלוהים בבקשת עזרה. החיים האישיים אינם קו ישר וחלק, משברים מתרחשים לרוב כשרמת הציפיות של האדם מעצמו מתנגשת עם הישגיו ויכולותיו האמיתיים או בין מה שהוא רוצה להשיג לבין מה שהושג בפועל.
ככה זה בראפ: פלוט כפי יכולתך, כי לפעמים אתה לא באמת יודע מה אתה רוצה מעצמך. מבחינת שגיא ברייטנר הדרך לאושר לא היתה סוגה בשושנים. אושר הוא המכנה המשותף הגדול ביותר של כל בני האדם. כולנו רוצים להיות מאושרים. ברייטנר
השיר מעמיד אצלי שאלה לנוכח "מה לא ניסיתי לעשות בכדי שתרגישי שאת עולמי". האם הניסיון בא אחרי משבר? האם אחרי כל מה שניסה – היא עזבה. אין לי מושג. חיפשתי תשובה בשיר – לשוא. בשיר אמנם נרמז כי היו מיני
ים גרוניך ניסתה לכתוב שיר מחאה. יש כאן הרבה עניינים על מה שקורה. היא פותחת בקשר בין פייק ניוז לעובדה שברדיו לא שומעים יותר בלוז. בהמשך, ים שרה גם על הפרות חוק, על מלחמות, על הקהל שמוסט כעדר, גם על
מה קרה שם בחדר? אנחנו רוצים להיות זבוב על הקיר. מה שקרה הפך את שחר כהן מגולם לפרפר. מה אומרת המטפורה? ביום בהיר אחד, משגדל הגולם, יוצא ממנו הפרפר הצעיר, כנפיו היפות נפרשות ואחרי זמן קצר, הוא עף לחייו. האם
אז מהי אהבה לפי שרון הולצמן? מה שהוא חושב עליה על דרך השלילה – "אהבה היא שיעור שנועדנו לא ללמוד"? מה שקורה איתה בפועל – "שוקעת כמו ספינה/ ואנחנו גם שוקעים איתה", מה שהוא מרגיש "יש בינינו משהו חזק"? ומהי
סי היימן שרה את המנגינה (תפילה) שאבא נחצ'ה היימן חיפש לה מילים. היא מצאה את השיר בדיסק בתוך שקית ניילון עטופה בגומיות, עליו כתב האב – "סקיצה פסנתר בלבד – למצוא מילים". סי כתבה אותן בצורת שיחה שהיא ממשיכה לנהל
ניצן אלון מהרהרת את עצמה למצבי תנאי ביחסי הבינה-בינו, שהם היפותזות של אם וכאשר ויתכן ש. היצר לצאת החוצה להשתחרר מול הקול הפנימי שקורא להישאר יוצרים שיח אישי אמין בינה לבין עצמה. "אולי אסע, אני תמיד נשארת" ניצן שרה כמעט
אז מה עבר עליו במשך שנתיים שלא דיבר עם מישהו, שהוא מגיע למסקנה, שאחרי כל מה שעבר – "אדם רוצה להיות מה שהוא רוצה להיות". מודעות עצמית היא דרך שבה אנחנו לומדים להכיר את עצמנו, את התחושות, המחשבות, התפיסות, הרגשות,
מצלילי החליל הפסטורלים בפתיחה, המוסיקה משדרת את הלך הרוח קודר של סוף הקיץ, ומכוונת לגסיסתו. מתחדדת המודעות של תחושת האובדן. זוהי גוויעה מלכותית בצבעיה, אלימה במהותה. מיקי גבריאלוב מפליא לבטא את מערכת היחסים שהמשורר מתאר בשיר – בין האדם לטבע,
כל אמן מכיר את הדף הלבן והריק. כל עשיית אמנות מתחילה בו, ואין סיפוק גדול יותר מאשר להפוך את הפיסה הלבנה לפיסה צבעונית ומלאה בתוכן. ממלאים את הדף הלבן מתוך מקומות פנימיים ועמוקים שבנפש, מתוך שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו,
מה הם הכוחות המנוגדים שפועלים על עמיר בניון? האם זו בעיה ממלכדת? הפכתי והפכתי בטקסט. הנפשות הפועלות בשיר – אני, אתה, חבר דמיוני – דמות בדיונית אותה יוצרים בדרך כלל ילדים קטנים. בניון מגייס את ה"אתה" לשחק משחק. מיהו ה"אתה"?.
נדיר לשמוע פתיחה בשיא ההתרגשות של הזמר. אלמוג טבקה לא בזבז שניה. מכניס אותנו לסיפור שלו בעיצומה של סערת רגשות גדולה. ניסיתי לשחות בתוך המערבולת שלו שלאחר טראומת הפרידה מאהובה, והלכתי לאיבוד. האם הוא מנסה לשתף בבעיה נפשית קשה, שנוגעת
על הנייר – טקסט מייגע שדוף ונדוש של חולה אהבה שבור לב. זרק הכל פנימה: הקנאה, הגעגוע, אובדנות, מצד אחר הצעות לשיקום (לעזוב את התפל, להתעסק באהבה),איחולים תמוהים שהיא תחווה אהבה בלתי נשכחת, משהו סתמי על הגלגול הבא. אחזור בפעם
ומה עם קרדיט לרבי נחמן מברסלב על "אין ייאוש בעולם". על הטקסט חתומים שלושה כותבים, ולא זרקו אפילו עצם לרבי נחמן. נרקיס מנסה למחזר את המוטו שלו. מה יש בה באמירתו זו של רבי נחמן שהפכה לעיקרון המרכזי והמנחה בזרם
תחושת הפחד של שושנה היזמי נעה על על הספקטרום הרגשי ועל הספקטרום הלשוני. בשיר היא מתוארת כ"טיפות של דאגה" שנאספות שוב. לא משהו דרמטי כי הרי הן "כה קלילות". התרופה המהירה היא ב"אולי מחר יהיה בסדר". היזמי אינה משקפת איום
ושוב שיר התבכיינות על המאכזבת. סחורה עוברת לסוחר. אייל גולן בתוך עמו הוא שר. יודע מה עובד. קינתו של המתוסכל, שלא הכי ברור אם הוא שמח להשתחרר ממנה או נופל שבי לגעגועיו. גולן אפילו דיבר עם אלוהים על כך. "והוא
נדב דלומי מנסה לספר סיפור על צעיר סובל ומתוסכל מסיבות שונות, אבל במקום להתמקד בבעיות בדמות, הוא דוחס מכל הבא ליד עניינים מבאסים על חיפוש עבודה במפעל, על ניפוץ חלומות, על "מציאות משקרת" ועד מסקנה ש"המלך" דורך על כולם. הטקסט
השיר נפתח בשריקה נונשלנטית המשרה אווירה נינוחה. זו נקטעת בראפ שמתחיל ב"הלכת המפתיע". בסיומו של הקליפ מופיע כיתוב: "בקיץ 2004 נסע אודי אבן (*) עם חברים לחוף מעיין צבי. בבוקר של יום שישי הוא נכנס למים, קיבל דום לב וטבע.
אז מה דריה ורד רוצה מעצמה? בלשון הפרוזאית שלה – אין לה הסבר ל"מחלתה". אם לה אין, אז בטח לא לאהובה, זה שבתודעתה קורא לה לבוא הביתה לנשק אותה "צפוף". השיר הוא מהסוג התרפויטי – שפוך מצוקת נפשך בעוצמה, זעק
שלומי שבן מספר על פגישה עם המאהב של אשתו במסיבת קוקטייל. הסיפור שחלף בתודעתו (או בסרט במוחו) הופך מעין תיעוד מוזיקלי סינמטי הכולל דיאלוגים בעברית ובאנגלית. שיחתו עם מאהב שאינו נראה מוטרד, אפילו שמח לקראתו, השיחות שמסיטות מהנושא הכאוב. יש
עדן מאירי דוחס לשיר מבט על "החיים" בעידן הזה ("לאן כולם רצים?") על אנשים חלשים ש"מראים קצת יותר מרגישים קצת פחות" (משפט סתמי), וגם נוגע ב.. פסיכולוגים ש"עובדים שעות נוספות" , ומכאן הוא גולש לאהובת ליבו , מציע לה לשכה
