בואו נלמד לכתוב פזמון פשוט. הקלות הנסבלת יכולה לשמש דוגמא. החריזה, המנגינה, הקצב. מחברי השיר הלכו על "תרגיל" ללא חתירה למורכבות ורב משמעיות. שמעון בוסקילה התביית בהתלהבות. אהבה לעולם אינה שלמות. הפער בין החלום למציאות, אבל בלי טרגדיות. לפעמים אוהב
אז מה הבעיה של אייל גולן עכשיו? נעצב ליבו? כבר די מלישון באלכסון (כרווק)? הצפיפות חסרה. לפתע פתאום מצב צלול, אבל הבעיה שהיא מנצחת את "הפחד הראשון" עם מישהו אחר. התשתתפו בצערו, התזדהו עם מצוקתו? אל תאמין לו, יגידו קוראי
נמאס לה מהג'ונגל הזה שאנחנו קוראים לו חיים. כשהיא מדוכאת, היא מסתכלת לתוך הנשמה שלה. התשוקה הכניסה אותה לטראנס, עד לנקודה שהיא רוצה אפילו יותר מהנשמה. ליאן אלפנט, זמרת יוצרת, ילידת ארה"ב, עושה שימוש בקבצנית יושבת קרן רחוב לצרכיה. לה
אז מה זאת אהבה? האחים דוליס אינם מתכוונים לחפור בסוגיה. הם מעדיפים שיר על מה שנגמר, אבוד ומאוחר. "You are the one" אנחנו מרגישים כשאנחנו מתאהבים. אבל אז.. דברים לא טובים קורים. הרגש הזה לא נשאר איתנו לאורך השנים. בדרך
מסוג השירים שלוקח רגשן כמוני בשבי ללא תנאים, גם אם הוא מושר על ידי זמר (זכר) מפיה של אוהבת (נקבה). מבחינה זו ה"כל יום למות איתך" בטון הדואב-מתגעגע של יונתן אברהם נשמע כאילו הוא אכן חי ומת איתה בכל רמ"ח
מתיסיהו בשיר roots-reggae, מבטא את הרוך הלבבי שהוא חש כלפי אהוביו. "אמא בבקשה אל תדאגי" חולק קווי דמיון פואטיים עם "זה בסדר, מאמא" הציני של בוב דילן. היכן שדילן פסימי במילים "שהוא לא עסוק בלהיולד אלא בלמות" ו"ואם אפשר היה
גם אחרי שקראתי את דף ההסבר שהגיע עם השיר (שיר על אבא נפלא), התקשיתי להבין מדוע מרגי כל כך מדוכדך, ומדוע נכתבה לו מנגינת אבל. תוכן השיר לחלוטין אינו מאמת איזושהי טראומה של אובדן או געגועים. המוסיקה טעונת עגמומיות –
מנחם שוקרון שרבט משהו על חיים (בדרך של שלילה – למה לא נולדתי) ועל חיי נצח, חלומות מתנפצים ועל אמונה באלוהים. התוצאה היא גבב משפטים מבולבל, נטול דבק, התפייטות הזויה וסתמית. השירה של שוקרון שעולה על מסלול קצבי מלווה מחיאות
על פי הפרשנויות של ספרי חלומות, ראיית עיר זרה בחלום היא סימן לרצון לשינוי חיים. שביט נוי משווע לאותו מקום ששוכן בעולם הפנטזייה שבו הנצח נעלם. גולש למחוזות הדמיון כפי שהם קיימים בסיפורי ילדים, בהם "מטפסים על עננים", "שוחים בתוך
מסוג השירים שלוקחים בשבי בהאזנה ראשונה. אכן: בסוף זה הלחן, וכשהוא נוגה סיכוייו (לשבות) טובים יותר. אבל זה לא רק הלחן. חנן בן ארי מצליח לבטא תמצית חיים פשוטה ומזוקקת. האופציה הכי מתקבלת על הדעת. העיקר מול הטפל. מה שבסוף
היתה לו אהבה גדולה כל כך שלפתע נעלמה, כאילו נחטפה למקום אחר, כאילו נפחה את נשמתה, אהבה מיוחדת שאין מילים לתאר. עכשיו הוא יהפוך כל גרגיר ואבן כדי למוצאה ולהשיבה לחיקו. יהמו רגשות האהבה. תן לרגש לרוץ לפניך. חן כהן
תמונות משפחתיות ישנות מתעוררות לחיים, כשמתבוננים בהן. תוגת געגועיו של חנן יובל למחוזות העבר בארץ ישראל מתעוררת ממבט בתמונה משפחתית של סבא וסבתא וילדיהם. הייתי משדך את השיר יוצרו ומבצעו ל – MyHeritage, חברה המציעה שירות לחקר ולגילוי שורשים משפחתיים.
משינה בוחרת לחזור עם מכתב האשמה של גבר לבת זוגו, שיכול לשמש גם מסמך בתיק גירושין. הכותבת היא עמליה רוזנבלום, אשת מלחין השיר וסולן הלהקה – יובל בנאי. הדברים קשים: "מכאן אני יודע מה שידעתי הוא אמת/ וזה עצוב אבל
לרגע חשבתי – נולד כאן מוסיקאי בסגנון פלמנקו ספרדי. אחרי הכל, אנחנו מושפעים בני מושפעים. מצד שני: לעיתם מקילים על החיים בבחירת לחנים של יוצרים לא ישראלים (יוצרים יוונים חוגגים בז'אנר הים תיכוני) . הצצה לשמו של המלחין הבהירה: המוסיקה
מה היא אותה "אמת פתאומית" שהיא מגלה בדפים, אחרי שגופה התרוקן מאוויר? חיפשנו אותה בשיר. לא ממש מצאנו. זרם מחשבות שאינו מתחבר ליצירה קוהרנטית. באיזשהו מקום ה"אמת" הזו נמצאת בסיטואציות של ריצת חיים בלתי פוסקת (רצה בחלומות, אל הנסתר, בנפילות).
מה זה מושלם? ניתוח הורס את השלם. יש דברים קסומים, שנועדו להישאר שלמים. לא לגעת. אם תפרק אותם לגורמים, הם יתנדפו. קרולינה מתכוונת למשהו נורמלי באמירה הנדושה-נכונה: כולנו בני-אדם בלתי מושלמים, חיים בעולם בלתי מושלם. איננו חיים עם הדיוק המכאני
סגיב כהן שר הרהורי אהבה. כשהיא בוכה, היא לא יפה, אומר השיר הישן. כאן – כשהיא בוכה, הוא מגיב בשתיקה. מה הקונפליקט? מצד אחד נמנע לחבק מחשש ל"התרסקות" נוספת. מצד שני, אחרי כל הכאב הקשה – קשה לו לוותר/ לשחרר.
המנגינה הנוגה הזו מלווה קו מחשבה הנוגע ביכולת להשתנות. אומרים שאנשים אחרי גיל מסוים כבר לא יכולים להשתנות ושהסיכוי שהאופי או הדעות שלהם ישתנו – קטן עד בלתי אפשרי. אלון לוטרינגר קושר את חלוף הזמן עם המוכנות להשתנות. "לשחרר את
כמה טוב שהיא באה אליו. רצה לברוח. אכזבות לתפארת. חברים שעזבו. הצילה אותו. שתסתכל לו בעיניים. אין עוד פחד. עכשיו טוב. מה זה טוב, אין כמו עילי בוטנר לתעל את הבנליה לאפיק מיינסטרימי נגיש. בתוך קהליו הוא נמצא. הביצוע השוצף
הסינגל הרשמי הראשון של החבורה הקנדית מזה חמש שנים הוא שיר ראשון מאלבומם השישי "WE" בהפקת נייג'ל גודריץ' (רדיוהד, בק , פול מקרטני) וחברי הלהקה שיצא במאי. הפסגות של הלהקה היו לעתים קרובות היצירות שמגיעות בזוגות ('Sprawl I, II' מ'The
הגחמה הטקסטואלית הזו על חיים וזמן נשמעת טירוף קטן להתפייט על מצב התחרפנות פסיכי. הראש הדפוק משדר בבריטון ממוסטל ומאונפף איזו תובנה על זמן ובדידות. הולך לאיבוד בין קירות הזמן של אז, הולך לטיול במסע הזמן איתה, הולך לטיפול עם
פתאום Gigi. בטח ששלחתי שאלה Gigi Who. עד שתגיע תשובה, ננעלתי על שיר קסום של תהייה ותעיה בדרכי החיים. "עצום עיניים הכל אותו דבר /חושך ואור בידיים שלך/ זה כאוס אל תפחד/ זו מהומה שמחפשת סוף/ ויהי אור" שר ג'יגי
כמעט התחלתי לזמזם את House Of The Rising Sun של האנימלס אחרי פתיח הפסנתר. בהמשך יסתבר שהשמש עדיין לא זרחה על זמר הרגש. רביב כנר שר שיר טרוניה על כך שהעולם שבקרבו הוא חי – רע, אבל אף אחד לא
הוא מתרגש לשיר בלשונה, כמו חווה עמוקות את תחושותיה בקול הומה המשדר את תחושותיו. יפתח אבן פותח מבערי רגש. נוגע בקצה הסיפור שבינו ובינה. המזוודה על הדלת, אבל היא רוצה להיות איתו "מתחת לשמיכה". אהבה בהפסקה מייצרת אהבה חזקה יותר,
אילן דמרי מבכה אהבה שנגוזה. התחלה שהנצה וסוף שאיכזב. "התחלנו לרקוד שנינו שווים/אני אחרייך סופר צעדים/ הרגליים כבדות היד שלך קרה/ נשארתי לבד על רצפה רטובה". המוסיקה נשמעת כשרטוט של תחושה. הקול הדואב, מתייסר-משתוקק, האווירה החורפית. לא ניכנס לניתוחים מוסיקולוגיים.
לא. הלב של אליעד לא נשבר אפילו לא כמו "צלחת ביוון" (מטפורה אווילית). גם ליבו של כותב שורות אלה נשאר קר. מגמת החנופה המיינסטרימית שלו אינה מובילה לסיפור אמת אותנטי. אל תאמינו ל"שוב התחלתי לפרוט הבוזוקי", כאילו בימי האהבה הוא
מוזיקת הראפ, כדאי להזכיר ,החלה כמוזיקת מחאה, אבל במהלך השנים הפכה פס ייצור לראפרים שהשתמשו בה לנושאים מכל הבא ליד. התפיסה המיושנת לפיה ראפ הינו דיבור קצבי למונולוגים בוטים – עבר מן העולם. הראפר הפוסט מודרני משתמש בראפ לא לנאום
קול דואב מיוסר משדר חרדה במנעד רגשני שמבקש השתתפות בתוגתו. גיל רבינוביץ שר שיר שנשמע פוסט טראומה בטקסט מחורר מעט. הנזק הנפשי רק מבצבץ בין החרדות (הפחד ליפול) לתקווה (הבית) באמצעות מילים שאינן אומרות הרבה כמו "לא יכול לשים את
עפר בשן תוהה ותועה בדרכי חייו. האם פספס דרך אחרת שהוא אינו מכיר? ה"אולי יש לי חיים אחרים" מכניס לדילמה, ומוליד שאלה שבשן אינו חופר בה: בכל דבר יש טוב ורע, גם אם תחיה חיים אחרים – אף אחד לא
תנו לרגש לרוץ לפני השיר, כי כשישי לוי שר שיר אהבה, אתה מקשיב לרגש. הוא נמצא לגמרי באזורים שמשגרים את המיית הלב למיתרי הקול. לא תזהו את רחל שפירא לפי מונולוג ההשתפכות הפשוט מאוד של האוהב. זוהי תמצית אהבת אמת,
