שירים חדשים

מדברים לטומי, שרים לו בלדת רוק בנוסח של פעם. מתפעמים ממנו. תן לרגש לרוץ לפניך. על מה ההתרגשות? מיהו טומי? "ילד פעוט שיודע על צלילים לעוף." המוסיקליות שלו חריגה.  "יש לך את זה חזק בפנים/  אז תפסיק לעשות פה עניינים".

ההבדל בין אושר אמיתי לאושר מדומה? תנו לצחי אלוש לענות. לא בטוח שיש לו תשובת עומק. בשיר זה מסתכם בכך שהיא "זורמת לו בדם". האם אלוש יסתפק במשפט האקראי הזה לאבחן מהות אושר האמיתי? גם כותב שורות אלו חושב, שהעיסוק

ראפ מייצר טונות של תלונות. אתה לא מרוצה? קשקש משהו, ברבר משהו. העולם הזה הוא סלט של הבל והבלים, וסלט גרוב מנסים להגיד משו על זה. על ביקורת טורדת, על דיבורים סתם. מה אמת, מה נכון, מה לא. בסוף כל

יש שירים עליהם אומרים – מגיעים ישר מהלב. יוצאים כמו תרשים פלט הרישום של הפעילות החשמלית של הלב. אנחנו אולי "בני אדם דפוקים" כמו ששר לירון אטיה, כשמדובר בפעילות מוחית, אבל מאוד קרובים לתוכנו כשמדובר במצבים שהרגש משתלט על השכל.

חייאתי? מה פתאום? נסרין קדרי התחילה עם זה, עכשיו' נדמה' זה שטפון. גם בעברית שומעים הרבה "חיים שלי". בהודעה לעיתונות מסבירה שי המבר (כוכבת ילדים לשעבר, מנסה לפרוץ דרך אחרי הכוכב הבא) , כי  "חייאתי" הזכירה לה את סבתה שעלתה

כסף (מסארי בערבית) מסובב את העולם? זה המסר? בא לי לפהק. ראפ כנראה נותן רישיון לעלות גרה באמירות שחוקות. ליאור ליבמן הלא הוא לילו כנראה לא התכוון להיות באנלי. המבנה והפואנטה מצילים מהנדוש. וגם: ניכרת רצינות מקצועית: השקיע בפיתוח  השקעה

השיר הזה נשמע יותר מדי "מתורגם", מעין מדריך לא קוהרנטי, מבולבל למדי למטייל האובססיבי הכולל  המלצה/ התרעה נוכח מצב העולם וטבעו של האדם, וגם איזשהו  חומר למחשבה – העולם הזה הוא רק אמצעי לאושר המושלם, ולעולם לא נשיג אותו כאן

זהו כתב אישום נגד מאהב "שובר לבבות", שמשחק באוהבות שלו כבובות עד שנמאס לו, ואז  עובר למשחק האהבה הבא. הדוברת מאשימה לא רק אותו אלא את עצמה – איך לא הרגישה מה מתחולל מאחורי הגב שלה. גאיה שאקי, זמרת מצטיינת

מה טומן בחובו "עוד לילה שובר בין קירות מתקלפים". מהו מדאיג / מפחיד אותה? מה רוצה ירדן שדה להגיד? שיש נשים שהעיר השטחית והמנכרת  מתאימה לאישיותן, ואילו היא ממשיכה בעל כורחה ולא נשברת  בדירתה בפלורנטין בתקווה למצוא את "האחד שרואה

זרם המחשבות מופנה למישהו, שמעורב בסיפור של הדוברת. דיקלה משדרת אותו בטון המדוכדך המלנכולי הטיפוסי שלה – חלקו בדיבור וחלקו בשירה. יש כאן אלמנט ביוגרפי שמדבר על ילדות, חסרים, בדידות, זיכרונות שהותירו טעם מר, ועל ההכרה שאינך יכול להיות אלא

התחלתי בקליפ. לילה בפריז. דודו טסה עושה דרכו על גשר. נראה כתועה ותוהה. כמעט נדרס. השוטטות הלילית מובילה לחבורת רקדני ברייקדאנס, שמחממת עצמה בריקודים. טסה שר: "זה לא עובר. זה רק זז ממקום אחד למקום אחר". הוא ממשיך להתבונן ברקדנים.

המתקרבנת-מאוהבת-נכזבת-נעלבת עושה למאהב מניפולציות.  שלא יחפש אותה כי יצאה לבלות. שלא יחבק אותה אפילו בחלומות. הוי. מה קרה? מהשיר לא ברור. נטש אותה? בגד בה? היצרנים לא הכי יורדים לסיבת התסכול. כינורות מנגנים לה (מה השטויות האלה?), וקשה לה לחיות

אייל גולן לא כותב את שיריו, אבל הוא יודע מה לדרוש  ממי שכותב לו אותם. גם השיר הזה מותאם ככפפה למידותיו. תנאי ראשון: תן לרגש לרוץ לפניך, והשיר הזה ממש מתחנן שזה יקרה. סוג של שיר ערש. אבא הזמר חוזר

החיים המודרניים מספקים לנו קיום נוח. אנחנו שבעים, חופשיים לנוע, מנהלים את חיינו בלחיצות מקשים ובהזזת עכבר. האם מידת הרווחה בחיינו מספקת אושר? כפיר בסון מנסה תשובה, ממנה משתמע כי שגרת מציאות החיים  מגיעה אפילו עד סוג של מחאה אישית

"מחר זה לא סוף העולם עוד נמשיך לרקוד", מבטיחים זאב נחמה ואתניקס. לא זוכר מתי דיברו כאן על סוף העולם ומתי הפסיקו לרקוד. לפי דירוג האושר העולמי, ישראל היא בין עשר המדינות המאושרות בעולם. אתניקס שרבטו שיר עידוד סתמי מאיר

למרות החשיכה – יש לך יד מצילה, שר מיקי שביב בעוצמה דרמטית מתכוונת. אני מוחא כפיים אחרי שלוש האזנות. קשה בימינו לקבל שיר שמסתמן כקלאסיקת רוק בעברית. שביב משדר מצוקה והארה, כל מה שמבטא מבחינת תודעתו-עולמו את "הרגע הזה". תביטו

זו אנה זק? לא זו המצועצעת, לא ארובטיקה מוזיקלית, לא סופר מופקת, פתאום מלנכולית? אה, אביב גפן התגייס לשגר שיר.  הוא השתתף בהפקתו. אפילו היה איתה בצילומיו. "מה נשאר לי ממך?" שרה זק בטון נוגה מתרפק, ומשיבה: "רק כאב ודמעות".

זו טיפקס? האם שכחתי איך נשמעת טיפקס? אז כן, לא שכחתי. כאן הבעיה. קובי אוז חתום על השיר הזה לאורכו ולרובו, לא לעומקו. איפה ההומור, התיחכום? הוא כתב שיר תוכחה בשם הרבים – איך שכחנו לחלום. על השגרה שהורסת, חוסר

התפילה לאלוהים לעולם אקטואלית. גם כאשר הבקשות נשמעות אקראיות, קלישאתיות – הן עוברות מדור לדור. מה מבקש בני מיכאלי? רחם עלינו ותביא שלום עלינו. אין חדש תחת שמשו של הבורא. באופייה התפילה אינה מחפשת לחדש, לא מתעדכנת. אלוהים ככל הנראה

מה קורה לנו בראש/ מוח? האם אנחנו מנצלים את מלוא היכולת של המוח שלנו? התשובה היא לא, אבל המוח יכול להיות הרבה יותר גמיש ממה שאנחנו חושבים, מכונה שנמצאת בממשק תמידי עם הסביבה. "ואין אף פרט אחד שולי, בשבילי/ אין

בא לה ללונדון או פריז. זהו? זה כל השיר? אה, רגע יש חרוז – רוצה את זה זריז. גם שיתנו לה להזיז. יצא חרוז! ואללה. זה מה שרוני דואני רוצה – פריז-זריז?  זהו? מה הסיפור של ה"זריז". מבצעי חג המולד?

צרות של אדם שכבר אינו מתרגש, אחרי שהראל סקעת הגשים מאווייו (יש כבר ילדים), מתרגל, מכיר את החיים נכון לעכשיו, הבין את הקומבינה של השגרה. הזמן שרץ מהר, אבל שומדבר מרגש בגדול כבר לא קורה, והאושר מתמצה  בכך שהוא קם

יובל דיין שרה את המחשבה החולפת בראש ומפלחת את הלב בטון מלנכולי. החיבור בין נינט (מילים) ודודו טסה (לחן, עיבוד הפקה) הוליד שיר שיר על אהבה שנשחקה. הקול הפנימי השתתק. אין בה עוד מנגינה. "אין חיוכים שישקיטו רעמים". למרות המשברים,