אריק איינשטיין שר "אני אוהב לישון" באלבום "בדשא אצל אביגדור" (1971). המילים – שלו. הלחן – מיקי גבריאלוב. בתקליט קיים דו שיח יפה בין אריק איינשטיין של השירים הפשוטים, התמימים והיפים ("אני ואתה", "אני אוהב לישון", "השריקה של התנועה") ובין הפזמונאות
1988. שיר שפתח את "רק בן אדם" של שלום חנוך. 34 שנים אחרי – שיר נצח. אז בביצועו של חנוך – צמרר. הליכה של האיש הבודד נגד הרוח ביום חורף קודר. בדידות מזהרת שחוברת להליכה נגד הזרם שמייצרת עוצמה אישית,
"שירי מחאה" גדולים אינם אמנות של קונפקציה. הם אינם נולדים לפי הזמנה. גם בוב דילן, מושא הערצתו של אביב גפן, לא כתב "שירי מחאה" לפי הזמנה. מבחינתו, השירים היו משהו אינטגרטיבי, חלק מהשלמות שלו כיוצר. או שיש לך את זה, או
עידן רייכל, בעליו של השיר, היה אוהב את הביצוע, ולו משום שסלסולים מסתדרים עם האוריינטציה האתנית שלו. יובל דיין הוציאה מעצמה טונים מיוחדים, תאטרליים משהו, הוסיפה צבע שלא קיים במקור. דיין ביצעה נפלא את השיר באודישן של דה וויס בפברואר 2012. זה היה
כמה הביצוע למטה מרענן את השיר, מעניק לו חמצן חדש למרות אקוסטיותו. במקור 5:37 דקות מתוך "חם על הירח" מאלבומו השלישי של ברי סחרוף שיצא בסוף דצמבר 1995 בחברת התקליטים נענע דיסק בהפקת ניצן זעירא. הוא נחשב מיינסטרים בהשוואה לאלבומי
זו אינה שקיעה קיטשית של אהבה מתקתקה. זו שְׁקִיעָה נוּגָה שחיים חפר חש בה בשנת 1947. מי שהעניק לה חיים מוזיקליים ארוכים היה לחנו של דוד זהבי. הקולות שהמשיכו לשיר את השיר (גידי גוב, אריק סיני, אמיר דדון) העיניקו לשיר
מהפכות מתחילות במשפט פשוט, נאיבי ואופטימי כמו: "אני ואתה נשנה את העולם" שנשמע כמעט כמו "כוח להמונים" של ג'ון לנון. גם לנון היה נאיבי, למרות שהאמין בכל ליבו בכוחם של ההמונים לשנות. הפופ הנאיבי של סוף השישים תחילת השבעים האמין
יהיה פה בלאגן מבטיח סטפן ומקיים את הבטחתו. איך בלגאן? אה, כולם יודעים שהוא גַנגסטָה. אם כבר גַנגסטָה, למה שזה לא ימשיך את המקור – גַנגסטָה ראפ (Gangsta Rap). אבל היוצרים רק עשו שימוש במושג והעדיפו להישאר באזור, כלומר גַנגסטָה
שירים קלאסיים הם כמו חתונה קתולית. הם נכנסים לפנתיאון של המוסיקה, ושם שוכנים לנצח. אין עליהם עוד ויכוח מהסוג של האם המילים והלחן נועד זה לזו. "אהבתה של תרזה די מון" הוא מהשירים האלה. טקסט – מופלא. לחן – אולטימטיבי. אבל
הוא לא ידע איך היא קנאה בספינות. הוא לא ידע איך חיכתה לו בלילות. שיר אהובת הספן הנשכחת שהוא שירן של הנשים המחכות. את השיר כתב יאיר לפיד בהשראת הספר "ים המוות" של הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו ומסר אותו לחברו
נס החיבור בין מילות המשוררת לאה גולדברג ולחנו של דני ליטני התרחש בשיר הזה. זהו שיר נעורים צלול, המתאר מפגש אהבה – כולו עדנה, תום וטוהר. לבלוב של גן, פריחת אביב צחורה, השקיפות הצלולה של חלונות מצטלצלים עם רוח. דבר
ובסדרה – "אין כמו אמא", שיר חדש של משה פרץ על אמא. אמא היא אהובת הפופ הים-תיכוני המקומי. זמר הז'אנר לא ירשה לעצמו רפרטואר ללא שיר על אמא. אצל משה פרץ מתפתח משהו סדרתי: שיר שני שלו עליה. הראשון הרגשני
מה הסיפור של רן דנקר? הִתְחַרְפֵן? איבד את שיקול הדעת כדי לעשות שטויות, להשתגע, התחלק על השכל. עזבו: הבחור מפוקח: שיחק אותה חשבון נפש כאילו ספונטני. מה שיש, מה שבא. דנקר שואל וגם עונה. בית משוגעים? לא לקחת ללב ולריאות.
אצל תקליטני חתונות השיר מככב. מרים חוגגים, שמחת עם ישראל – עניים ועשירים. עושה טוב על הלב. חנן בן ארי ותומר בירן לקחו שיר אהבה פשוט והפכו אותו לסערת רגשות מלהיבה. זוהי המוסיקה ה"חסידית" של ימינו. שיר קליט ומלא נשמה.
ראיתי אותו יושב בשולחן בודד אחרי מסיבת העיתונאים של "כוורת". ניגשתי לשאול מה נשמע. מזמן לא ראיתי את יצחק קלפטר מחייך. כמה טוב לדעת שהוא חוזר עם "כוורת" למופעי הסולד אאוט. מישהי מהעיתונאים שאלה מדוע לא רואים את חברי הלהקה
ימי מלחמה הם גם ימים של שירים מגויסים. יש רבים שמרגישים צורך לכתוב, להלחין, לשיר. יש מי שרוכבים על הגל בשירי עידוד והרמת המורל. תלמה אליגון לא כתבה את "ארץ צבי" כשיר זיכרון לנופלים, אבל בימי מלחמה, שגובים חיי חיילים
הניגונים האלה של שיריו של נתן אלתרמן ממשיכים לחזור ולהפעים. מלחינים וזמרים תמיד נמשכו אליהם, הפשוטים גם המורכבים, לפעמים הביזאריים. האוסף – שמכיל מבחר מהמנגינות והביצועים מהיפים בזמר העברי. תערובת מייצגת של מוסיקאים – מרדכי זעירא, משה וילנסקי, נחום היימן, סשה
תנו לשלמה ארצי להתגעגע לאהבות ישנות. הרומנטיקן אוהב להיפגש עם הנוסטלגיקן. האהבות האינטימיות הישנות מתורגמות לאידיאליזציה של העבר ("לפני הסרטים הפורנוגרפיים") לעומת ההווה הטכנולוגי ("חלליות עפות") שאינו אלא "גימיק". . העבר הטוב מעכב התקדמות, תקוע בחליפת חייו ורואה אותה שוב לובשת
סיבת החידוש? ניצחון הנוסטלגיה? לפי הקומוניקט 2021 – השיר זכה לתחיה מחודשת ב..טיקטוק. האזנה לשתי הגירסאות לא מזהה אינטרפרטציה כזו שמבשרת צורך אולטימטיבי להחייאת השיר. גם לא גרסת טיקטוק מיוחדת. השיר מ-2006 הוא סיפור רומנטי קומי, על אחת שמחפשת חתן,
כמה פעמים שמעתם את השיר הזה בחתונה ישראלית? כמה מהגברים שנשבעו – נאלצו להפר את השבועה? מה שברור הוא שאת השבועה הזו חיים משה לא הפר לכל אורך דרכו המוסיקלית. השתלם לו בגדול. חיים משה, המזוהה עם זמר מזרחי ים
2רמי קלינשטיין מתרפק במנגינה ובקצב, שלוקחים למחוזות הגעגועים הנוגים והמזוככים. הכותב מתייחס לרצף ימי שישי על קו החיים. לא יום שישי מסוים. האווירה פסטורלית, מלטפת. התנהלות כמו בהילוך איטי – מרפסת, משחקי אור וצל, תמונות ילדות מן העבר בחדר ושיירת
"וקנית לי עץ ירוק מפלסטיק/ היית בטוח שהכל מתפרק/ וקנית לי תער חד עד כאב/ כי היית בטוח שפרחים אני שונאת" סגירת חשבון. מרירות הלב על יחסים. מה שהוא היה לה. ומה שהוא בעיניה עכשיו – בשיבתו המאוחרת, כשזה כבר אינו
אולי זה נשמע נאיבי, אבל מוטב נאיבי מאשר ייאוש טוטאל. מי יכול לשנות מציאות הנכפית עלינו ע"י פוליטיקאים? שנחכה לקלפי? הצחקתם. תראו מה קורה פה. שלטון חובר להון, ושניהם חוגגים עלינו, אזרחי הדמוקרטיה. צדק, שוויון, הומניות? – הצחקתם גם הפעם.
נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) לוקח על עצמו את תפקיד החברה ששופכת את כל מה שיש לה להגיד עליו (האהוב לשעבר) ועל התקופה המחורבנת של אהבה כפוית טובה. את כל מה שיש לה להגיד – הוא אומר, כמו כדי להזדהות ולרדת
רבקה זוהר – על כל מורכבותה. שירים שנוגעים באישיותה, במשבריה, גם בנופי ארצה. ב"דרך מוצא" של זאב טנא ומיקי גבריאלוב, שרה זוהר על מבוי סתום – "לו יכולתי למצוא לעצמי דרך מוצא", פופ רוק עם טאץ' פאנקי, בעיבודים של שם טוב לוי ובהרכב חלומי שכולל פרט
כזה מקצב פאנקי לא שמענו עד 1984 במוסיקה הישראלית. באו מיקי שביב (בס) וז'אן פול זימבריס (תופים) עם צליל קצבי חדשני, בשיר שמתאר התרחשות "לאור הירח". מה מיוחד בריקוד של "הפיה הטובה" לאור הירח. לא הנראה לי שמיקי שביב התעמק בסוגיה של
30 מלאו ל"רואה לך בעיניים", ו"לוליטה" חיה, נושמת, קיימת. אתי אנקרי שרה דף נדיר מתוך יומנה המוסיקלי העשיר. שיח מול מי שעתידה לחבור לעולם הבידור. מן הסתם – גם עם עצמה. מודעת למחירי המקצוע, ומטיפה בגוף שני לנפגעת הפוטנציאלית. זו
"כל הלילה היא רחצה לאור הירח/ זוהר כוכבים דבק בשערה/ בגיטרה מזייפת/ היא קוראת לה החיים/ היא ניגנה אקורד אחד נקי/ תנו לי לשתות/ תנו לי לברוח/ תנו לי לשכוח את עיני אהובתי" צליל אקורדיון בפתיחה מייצר את האווירה לסיפור
שיר שחרור לאהובה לצאת אל החופש – אל חופים רחוקים, אל חלומות אחרים. גם אחרי – מבטיח לה הדובר שיש לה על מה להישען – כשהיא תרגיש עצובה. כשלעצמו החליט לוותר. הוא עדיין ממתין לאותו "סוד", שגם היא ממתינה לו.
זיכרונות, סדקים, שתיקות. פחדים. המילים נועדו לייצר דרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים אותה (את הדרמה) על אוטוסטראדת פופ נוחה וקולחת, טון תחושתי שנע על פס קול קצבי משדרג. המטרה היא לזכך את הפחד והמצוקה בצלילים
