זיכרונות, סדקים, שתיקות. פחדים. המילים נועדו לייצר דרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים אותה (את הדרמה) על אוטוסטראדת פופ נוחה וקולחת, טון תחושתי שנע על פס קול קצבי משדרג. המטרה היא לזכך את הפחד והמצוקה בצלילים
לפני שמדברים על הקאבר של Hillar, יש מקום לכמה מילים על יוצר רוק מקומי שמת טרם זמנו. נחזור במנהרת הזמן למועדון פינגווין שנות השמונים. יוסי אלפנט, "הברבור השחור" כפי מישהו הגדירו, היה אמן הרוק הישראלי שהופיע שם והקדים את זמנו.
פרויקט שירי יורם טהרלב מאפשר לקחת רכבת הזמן ולנסוע כחמישים שנה אחורה. הצטרפנו לנסיעה ליוני בלוך. הוא בחר ב"אני מת" של טהרלב ומתי כספי. קצת הסטוריה: במסגרת שירותו הצבאי בלהקת "פיקוד דרום", חבר מתי כספי ליעקב נוי ולגדי אורון, שלושתם
חזרנו לשביל הזה בפברואר 2015. ב"נפגשים בסיבוב", המשותף של משינה את אהוד. הפעם הראשונה הייתה 7 שנים לפני כן, מאי 2008. "השביל הזה מתחיל מכאן/ בין סניף בנק למעיין". פתח אהוד. יובל ממשיך. ושניהם הצטרפו ל"מלאכי ציפורים מעליך/ מלווים את
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" והכי נורא, מסיים דודו טסה את זעקתו – "בסוף מתרגלים להכל", והשיר מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד –
צלילי הגעגועים. רועי ברקן (בנו של יהודה ברקן ז"ל) ומיכל שפירא חוזרים כל הדרך אל שנות השבעים לשיר "שוב". ג'וזי כץ ושמוליק קראוס – שרו את השיר ב"חגיגת זמר עברי" ב-1976, שהחליפה באותה שנה את פסטיבל הזמר והפזמון. לזוג היה
מה למלחין פולני ולזמרת תימניה? את השאלה הזו שמע משה וילנסקי, שלחניו מפארים את הרפרטואר של שושנה דמארי, עשרות פעמים. ("תקשיבו ל"מרים בת ניסים". נו, באמת, איך מלחין יליד ורשא כותב לחן כול כך לא פולני?) התשובה שלו הייתה משהו
מהו שיר אהבה? תקשיבו לשיר הזה. יש תשובה. האהבה כלום לא נוגע. רק המבט שלה. מתבונן בה. חורז לה. ילך איתה לאן שתרצה, רק שלא תלך רחוק מדי. השמים הם הגבול. שירת הסולו של דודו טסה מעבירה בי מדי פעם
"עצוב למות באמצע התמוז" ששרה נורית גלרון. הוא שיר שנכתב בהקשר – אישי: נעמי שמר – על עצמה. נעמי נפטרה ב-26 ביוני 2004, הוא חודש תמוז. באופן אירוני, שנים לפני מותה., כתבה את השיר הזה לפני ניתוח שהייתה צריכה לעבור. כך היא
"היו לילות" לא נפרד מעולם מהרפרטואר של אסתר עופרים. מכל הביצועים (ויש עשרות) היא שהפכה את השיר למה שהוא – נצחי, קלאסיקת זמר ישראלי, נוסטלגיה מקומית צובטת. המשיכה לשיר על אותה אהבה שהתרחשה אי שם בטרם מדינה במשעולים שבין דגניה לכינרת.
עדיין חוזרים לחולות המדבר של השיר שהושר בזמנו במסגרת "שיחות סלון" של יהונתן גפן ובביצוע דיוויד ברוזה ויעל לוי. השיר מזוהה חלקית עם דיוויד ברוזה, חלקית עם יצחק קלפטר. יצחק ויינגרטן דמיין סיפור אהבה מדברי כהתרחשות כמו מיתית, עם מאפיינים
פתאום נוחת אלבום קאברים לשירים שאת מילותיהם כתב יורם טהרלב. מה יום מיומיים? אין לי תשובה, פרט לכך, שארומה מיוזיק מריצה פרויקט ששמו "צאן ברזל", הפקה מיוחדת המוקדשת לפזמונאים ומלחינים שונים. יורם טהרלב הוא נציג מובהק של מה שנקרא "זמר
אנחנו נמשיך להתפעל מהמטפורות של נתן אלתרמן. לפעמים שירו מאתגר כפתרון חידה. "את הלילה שלך מרגיעים", כתב המשורר אחרי סערת האהבה הגדולה, התחושה שלאחר שנעזב, שגרמה לו זעזוע: התוגה שהשאירה אחריה אף גדולה ממנה. היא דבקה בלילה ההוא שעזבה לבדד. בכל חלקו
לא מעט שנים חלפו מאז ששמעתי את הדיסק הזה לאחרונה. אני מתבונן במאחוריו ומוצא את השנה: 1981. שנרביץ סופרלטיב? תחילתו של הרוק הישראלי. תאריך הסטורי. הדגש הוא – על רוק ישראלי. הדגש הוא גם על ציון דרך. הגיטרות – גיל דור, הפסנתר
מה משך שתי להקות ישראליות, "מופע הארנבות של ד"ר קספר" ו"תערובת אסקוט" לעשות גרסאות (קאברים) ל"בשמלה אדומה" המוכר בביצוע של להקת הנח"ל מתוכניתה ה-21 (1968). במרכזו של השיר ילדה עם שתי צמות השואלת "למה". ילדים קטנים שואלים הרבה "למה"? שאלת
מה לרוקר שגדל על הריתם נ' בלוז האמריקני לשיר המתפזם כשנסון רומנטי? בואו נעזוב הגדרות. רמי קלינשטיין של השנים האחרונות נפתח כמניפה סגנונית מרהיבה. אבל הלחן הזה באמת הפתיע בגדול. הוא לא דמה לשומדבר שקלינשטיין כתב ושר. שיר סנטימנטאלי, צליל
מות התפוז של פעם – מסמל את כל מה שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף נראה מהפרספקטיבה העכשווית – קצר, וגם זו תחושה של השתתפות הטבע בחסר הכללי, בסדק הגדול שנפער. רוצים לשוא
ארבע אחרי הצהרים של פעם אינה ארבע אחר הצהריים של היום. המוסיקה השתנתה, הטכנולגיה המוזיקלית עברה מהפך, אפילו מכשירי השמע במכונית עברו שינוי קיצוני. אבל ארבע אחרי הצהרים – נשארה וממשיכה. שרדה מינואר 1980 – תוך שהיא צוברת פופולאריות. כיום
דוד לביא הוא יותר מזמר. הוא פרשן נפלא. אמן בוגר. הוא בתוך השיר, לא אחריו, לא לפניו, החצנה רגשית שמגיעה משילוב של הפנמה רציונאלית ואמוציונאלית. הגוונים בקול, העליות והירידות בטונים, הפלצט, התחושתיות המבוקרת לוקחים את השיר של רונה קינן למחוז
שירים שכתבו נופלים לעיתים יותר חזקים ממצבת אבן. כמה אירוני, שהמילים הפשוטות נשארות חקוקות כזיכרון צורב וכואב כשהן הכי אותנטיות, נוגעות בפשטות באמת, כמעט מתעדות את המתרחש. עידן עמדי הלחין ושר ברגישות במנגינה נוגעת ומגעת בעיבוד הנוגה של עמוס בן
היום ליבי אלייך יאיר/ היום קולי עלייך ישיר". מי שר ככה היום? נשאל את זה קצת אחרת: מה לא נאמר עוד על האהבה. שחקו אותה עד דק. והנה בא קובי אפללו, ואומר לנו: היי, שכחתם שגם אני מאוהב. ואפללו אכן
מי לא חולם לברוח לאן שהוא. גם יוני בלוך מציע לה – בריחה למקומות חלומיים "מצויירים", דירה קטנה וחלון עם נוף אחר. משהו נחמד. המוסיקה סופט בוסה נובה, בריזה ברזילאית חמימה וידידותית. מנגינה שמלבד ללטף ברכות נסבלת היא לא עושה
זוהי רחל שהשאירה שירים שמלחיננו כל-כך אהבו להלחין, שירים על אשה ערירית, עקרה ובודדת, ש"רק על עצמה לספר ידעה", נואשת בתשוקתה לאהבה, לילד. משוררת שכתבה שירים אישיים נוגים, מנסה להיאחז בנופי הארץ ("שם הרי גולן, הושט הים וגע בם"), אבל בעיקר ידעה
על איזה דור מדבר חנן בו ארי? לא נגדיר אותו, אבל התחושה היא שהוא כואב את מה שמתרחש מתחת לאפו, את הדור של הבלבול והכאוס, כל מי שמהווים את אוכלוסיית הכאן והעכשיו. בשיר התוכחה שר בן ארי מתוך התפקחות והתרגשות על הדור שרוצה
"זאת מציאות או רק חלום?", שואל יהודה פוליקר בשיר "חלום בתוך חלום", אחד לפני אחרון באלבומו החדש. השיר שלפניו (מס. 11) נקרא "סרט מתח מטורף", אבל "סרט המתח" של מציאות או חלום הוא השיר (מס. 12) שמתחיל ב"ילדה קטנה צועדת על
שלום חנוך מתרפק על אהבת מאיה (בתו), בוחן את עצמו כביכול מעיניה, מה השתנה בו, מה היא עוד אוהבת בו, המאמיקה שלו, בהגיעה כבר לגיל עשרים. (האלבום – אריק איינשטיין שלום חנוך בהופעה משותפת) בקושי שתי דקות של שיר, וכמה
בעבר מלחינים אתגרו עצמם לחבר מוסיקה לטקסטים כאלה, שלא נכתבו להלחנה. קראו להם – "שירי משוררים", והם נכנסו למשבצת ההפקות המיוחדות של גלי צה"ל. אם יש שיר שמזוהה עם ההרמוניות המיוחדות של הדודאים – זה השיר הזה של יהודה עמיחי:
את ההערכה הגדולה לקולו, כמו גם למקומו בפסגת המוסיקה הישראלית הים-תיכונית קיבל זוהר ארגוב אחרי התאבדותו ב-1987, במהלך שהותו בכלא. "ים של דמעות", שמציג את יכולותיו הקוליות המופלאות, יצא כשנתיים לפני כן באלבום שנקרא אף הוא "ים של דמעות" בחברת
"הבת שלי אומרת: אמא את שרה כל כך שקט, למה את לא זועקת?" (דברים של אתי אנקרי, מתוך חוברת הדיסק החדש) אתי אנקרי מעולם לא זעקה זעקות מלודרמטיות במוסיקה שלה. הפעם – עוד פחות. אחרי ששמעתי 12 שירים, הייתי אומר –
אתה מעלה כמעט אוטומטית את הטענה – מי צריך קאבר לשלמה ארצי, כאשר אפשר לשמוע את המקור ועוד בלייב מקיסריה (צפו מטה)? ואז אמרתי לעצמי – למה לא? למה לפסול מראש כאשר אינך יודע מה מכינים לך. תן צ'אנס. אולי
