שירים ישראלים – הגדולים ביותר

אברהם טל חווה התגלות  רוחנית במלודרמה נרגשת. "בשתי שניות חולפים חיי מול עיניי".  מה גרם להארה הגדולה הזו, למצב שמאפשר ההתגלות הפנטסטית,  שתי שניות שמביאות כל הזיכרונות-דמעות-מקומות-שאלות-עולמות-קולות-חוויות, עד כדי כך ש"כל התהיות נעלמות וברור מה חשוב ומה פחות". מה משמעות

לתומי חשבתי שחלה טעות, ושכחו בטקסט עוד שניים שלושה בתים. אבל לא. אלה שני הבתים שאמורים לתאר את "סיפור חייו". רביב רם בן מנחם מתחיל ב"עננים התכסו להם בינתיים (כלומר העננים שמו על עצמם כיסוי?) בראותם איך רגליי כשלו מדרך"

מתי כספי הפיח חיים באווירת השעמום הקיצית שתיאר דן מינסטר. שום דבר אינו קורה, וגם מה שנדמה שקורה (כוכב נגוז מבעד לחלון, צרצורו הרחוק של צרצר) – ספק אם קורה הוא. ובכל זאת קורה משהו: המוסיקה של כספי יצרה התרחשות

"יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל-אביב/ עיר בלי קונספציה"… יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל-אביב/ עיר בלתי מרגשת". שלמה גרוניך הביא לא רק משב רוח רענן למוסיקה המקומית, אלא בריזה סוערת. הימים – ימים שהלחנת שירי משוררים נכנסת להילוך גבוה

אז איזה שושן נקטף על ידי היד הנעלמה? האדום או הלבן? לשיר הזה לפחות עוד 13 ביצועים מוקלטים. הוא נכתב בשנת 1943 על מפית נייר בקפה "כסית" בתל-אביב. יעקב אורלנד ומרדכי זעירא ישבו שם עם שרה, אשתו של זעירא והגישו לה שני שושנים, אותם קנו

אביב גדג' זקוק דחוף לקרן שמש. העולם מסביב מוביל לתהום, אנשים צבועים, שקרנים, חיים מצרותיהם של אחרים, גם האלהים איננו, הוא הפך לאחד האדם. מה שנותר זה אלהים שהם (האנשים) יצרו בצלמם. גדג' כתב על סביבה אנושית חסרת צלם אנוש,

שיר בקורת עצמית ("אני בתוך בועה … סתם מנופח בלי שום ערך"). עמיר בניון כותב מתוך הצבת מראה מול עצמו, מול מציאות שבה אפילו האמנות אינה משקפת. ("מנגינות מדומות משטות מזייפות מטשטשות לי את שביל הזהב"). מרגיש כמו בתוך בועה של אשלייה ויודע

"מבדידות האנשים  הופכים קשים", קובע המשורר המתאר סיטואציה  של מתבודד ליד מימי הנחל. אז מיהו הדובר בשיר? – אחד מאותם שיוצאים "נשכרים" מהבדידות, לא מאלה שהיא הופכת אותם "קשים". הוא מהנשכרים: יושב על שפת הנחל, מקשיב לקול המים המפכים, מביט אל

חדוה עמרני (75) מנסה לחזור מן העבר. מה הבשורה? אין בשורה. היא שרה  שיר על איך יוצאים משיעמום. זה מה שקרה מאז שעזבה את ישראל ללוס אנג'לס? מה היא מציעה – להרעיש, להבעיר את עצמנו, להיוולד מחדש וגם … "לעשות טעות".

יוני יעיש בחר שיר מהקלאסיקה של הזמר העברי שיצא במסגרת פרויקט המוסיקה של כפר הנוער קדמה – "מקום של אהבה", במסגרתו יוצאים למסע אישי של  סיפור חיים באמצעות כתיבת טקסט ההופך בסוף המסע לשיר. בשיר הזכור מהביצוע האולטימטיבי של רבקה זוהר מהפסטיגל של

 הטון של ישי רביבו כל כך רחום וחנון, שלא ניתן לערער על הטקסט המקראי הזה. ל"אשרי המאמין" יש משמעות של – מאושר הוא מי שייתן אמון בדבר, ומצד אחר, במבט מהצד –  קשה להאמין. אישית, ולא רק משום חילוניותי – אינני מתחבר

זמרי שירת הרגש חברו יחדיו לשיר את "מה שהלב יודע". האם האמת נמצאת בעיניים או בלב? זוהי שאלה פילוסופית שד’אור לא יעסוק בה. הוא יבקש עם הרבה רגש להספיק להגיד את מה שהלב יודע, כי מי יודע מה צופן לנו

יש לה שירים שמצמררים משמיעה ראשונה. אני מקשיב לשיר האחרון בדיסק, "מי מכסה את הכוכבים" למילים של איתן נחמיאס גלס. מנגינה מהסוג שתיכנס לקלאסיקה, ולאה שרה אותו כמו שאף אחד לא יכול. רגש אמיתי, בלי טיפת מניירה, בלי להתחנחן. זוהי

אין כמו "שער הרחמים" לזכור את מאיר בנאי. אין גם מי שישווה לביצוע שלו. המסורת היהודית,  מספרת כי  שער הרחמים ייפתח כשיבוא המשיח באחרית הימים, כשהוא רכוב על חמור לבן, ולפניו יצעד המבשר – אליהו הנביא. מאיר בנאי לא שר

מאז "החלונות הגבוהים" – "התשמע קולי" (הנקרא גם "זמר נוגה") הוקלט אינספור פעמים. שרית חדד הקליטה אותו ב-2019 במחווה לרונה רמון ז"ל, לקראת מתן פרס ישראל למפעל חיים. רחל כתבה שירים אישיים נוגים, בהםן הביעה המאבק בבדידותה, הניסיון למצוא אהבה, למעשה למצוא אהבה אבודה.

השיר שמזוהה לחלוטין עם גבי שושן מאז שנות השבעים (באלבום "נער שחור עיניים", שבועיים בראש המצעד באפריל 1973) מקבל בגרסה של תומר בירן מימד חדש לחלוטין. "בראשית" נכתב ע"י אהוד מנור כשיר פליאה על הבריאה, על כל הטוב שאלהים הרחום העניק

"התבהרות חלקית" (רחל שפירא, שלום חנוך)  הוא סוג של אור בקצה המנהרה. אם "צמח בר" היה תקליט ריאקציה על מלחמת יום הכיפורים, "התבהרות חלקית" הוא ניסיון לשקם דברים בקונטקס של – בכול זאת ישנה התבהרות חלקית. "סינדרלה מקומית" הפותח (רחל שפירא, מיקי

"ג'מלי פורוש" הוא שמה של הנסיכה פרסית באגדה פרסית עתיקה.  באלבום "תחת שיח היסמין", של אהוד ואביו, יעקב בנאי ז"ל, מספר יעקב את הסיפור על הנסיכה היפהפיה ג`מלי פורוש ועל חוטב העצים העני ג`ונגיר, שנפגשו ביער והתאהבו ממבט ראשון, אך

דואט מופלא של רונה קינן ודודו טסה ל"פתחי לי את הדלת" החזירה אותי לשיר המקורי מתוך "אפוקליפסה", אלבומו היחיד של ההרכב המיתולוגי "אחרית הימים" שהוביל זוהר לוי, המלחין והמתופף שנפטר לא מזמן. ה"אפוקליפסה" בישרה על תור חדש במוסיקה הישראלית, שעד אז שלטו

קוטנר מדבר בפתח החוברת שצורפה על "התדהמה שהיכתה" את עולם המוסיקה הישראלית, כש"חתונה לבנה" יצא ב-1981. דיברו אז על אלבום "קשה לעיכול", "בומבסטי", הכל במינוחים של ילידי פרובינציה שעדיין לא גילו, שעידן הלהקות הצבאיות כבר נמצא הרחק מאחור. 1981 הייתה

"אני שוכב לי על הגב/מביט על התקרה/ רואה כיצד חולפים ימי/ בבטלה גמורה/אני שוכב לי על הגב/ חושב חולם הוזה/ והחיים יפים יפים יפים/ממש כמו מחזה" שוכב לו על הגב, חופשי ומאושר, זרוק ומשוחרר, רומנטי והומוריסטי. אריאל זילבר. מקשישי הרוק המקומי

כמו "סימנים של חולשה", "חם על הירח" הוא תקליט של רגעי קסם, אבל הפעם הרבה יותר מיוחד מבחינת ההפקה המוסיקלית. אנחנו בניינטיז. האלבום הוקלט ב-1995 ויצא ב-1996. זה היה האלבום הראשון שהביא לברי סחרוף את הקהל הגדול. באופיו – קודר, אפל

השיר הוא מהאלבום "בין קירות ביתי" (2008) ששילב שירים בעברית ובשפות אחרות. האלבום ביטא את העוצמה רייכל  – גם בקולו הרפה משהו. העברית אצל רייכל היא חלק בלתי נפרד מהלחן  מהמקצב, מהאווירה. מהקונטקסט. היא שמעניקה את ההומוגניות למוסיקה שלו – יותר מכל שפה אחרת.