בשנה שהקונצרט הזה הוקלט (2001), למעשה, 4 שנים לפני שהדיסק יצא, סוני רולינס (סקסופון טנור) היה בגיל (71) שסקסופוניסטים רק חולמים להמשיך לנגן. "בלי שיר" הפותח הוא צליל סקסופון מחוספס אבל מרתק, ומתברר שהקשישות עושה רק טוב לרולינס. הקונצרט החי
זה סוג הקולות הג'אזיים שמעורר את בלוטות הנוסטלגיה. לונדון שנפטרה בגיל 74 התחברו סקסאפיל, זוהר וקול אפלולי-אינטימי. 24 הקטעים (שעברו רימסטרינג דיגיטלי) נשמעים כאילו הוקלטו בחדר המיטות שלה. האלבום מחבר בין שניים מתקליטיה, אחד מהם Julie…at Home הוקלט בסלון שלה.
קשה לטעות בפרייזינג שלה. שום זמרת ג'אז לא שרה כמו אבי לינקולן. או שאתה משוגע עליה אן שאתה אוהב מאוד. אין אפשרות שלישית. אני יודע שזו דיעה אישית, אבל לא דעת יחיד. היא מהליידיות של הג'אז, הרבה מעל 70 ,
רובין מקל (קנדית במוצאה) מזכירה את זמרות הארבעים-חמישים, מאלה פיצג'ראלד ועד דיאנה וושינגטון ושרה וון. בג'אז סגנונות כידוע אינם מתיישנים, והזמרת הזאת היא זמרת ג'אז בכל מובן המילה סטייל ישן אבל טאץ' של עכשיו, שרה בליווי ביג באנד כמו שפעם-תמיד
מה שגליאנו מצליח להעביר בכלי כזה אולד פאשן כמו אקורדיון. כל קטע מספר סיפור. הוא מפגיש בכישרון בלעדי את הטנגו הארנטינאי עם המוזט הצרפתי עם נגיעות ג'אז. מה שהוא עושה מ- Guarda che Luna למשל, שאני זוכר מאוספי שירים איטלקיים
וניגש מיד למבחר: מיילס דיוויד מנגן "מיי פאני ולנטיין" (דגימת סאונד למטה). דואט גיטרה סקסופון קני בורל וג'ון קולטריין ב"למה נולדתי" של אוסקר המרסטין וג'רום קרן. יותר מג'אז של אווירה שקטה, ג'אז מתוחכם, אבל גם כזה שפונה לנשמה, שמשרה MOOD.
"טיים קונטרול" של הפסנתרנית והקלידנית היפנית הירומי והטריו שלה הוא מסע בזמן המוסיקלי שלה שאינו תואם את המושג "ג'אז" במונחים קונבנציונאליים של הז'אנר. מהקטע הפותח מקבלים מוסיקה אלקטרונית עם הנעה קדמית מיישרת קו עם פיוז'ן, ועם זאת אינה מוגבלת דווקא בגבולות אלה.
אנריקו ראווה גילה את רוסו בסמינר למוסיקה בתחילת השמונים בסיינה. רק מחצצר כמו ראווה יכול להבין איזה מחצצר ג'אז ניגן לפניו. השילוב של טכניקה ודמיון יצירתי, ההשפעה העמוקה של מיילס דיוויס, סטייל החמישים, ומצד אחר, הצליל הג'אז רוקי וגם האתני
את הדיסק שמעתי אחרי ההופעה של גלעד הקסלמן בסינימטק, בפסטיבל הג'אז של תל-אביב עם יובל כהן (סקסופון) וענת פורט (פסנתר). עוד לפני שמדברים על גיטרה, אתה מגלה אצלו צניעות שכזו, בלי שאו-אופ, בעיקר בחיוך המבוייש משהו. האלבום הוקלט במועדון Fat
סקסופון סופראן משמיע קול תפילה, חם, מלנכולי, טון שמחלחל, שכובש מיידית. הישראלים המוכשרים חוזרים לכאן. איך היה לי ברור שגם בתעודת הזהות האומנותית של יובל כהן יופיעו מוסדות כמו "תלמה ילין" ברמת גן ו"ברקלי סקול אופ מיוסיק" בבוסטון. וגם ה"מנהטן
זוהי הרפתקאת סקסופון אינטנסיווית, אמוציונאלית בדרכה (ההקלטה האורגינאלית יצאה ב-1964, הדיסק ב-2005). אלברט איילר, טנור סקסופון, משתמש במוטיב אפילו נאיבי כדי ללכת בדרכו האוונגרדית בקטע הפותח Gohsts מהסקסופון יוצא צליל עצבני, חסר מנוחה, המאלתר תחילה על מנגינה כמו עממית כדי
הדיסקוגרפיה של ביורנסטאד הנורבגי ב ECM – סובבת סביב נושאי טבע כ"סיפורי מים", "הים", "הנהר". הצלילים הם ג'אז אמביינט, אני מסכים לאחת הבקורות – "טון של פואמה". קטיל ביורנסטד בפסנתר מינורי צלול, דיוויד דרלינג בצ'לו עמוק ומהורהר, ג'ון כריסטנסן בצלילי
שומדבר לא מסגיר את מוצאה השוודי. היא שרה ג'אז כמו צ'ט בייקר, טון שברירי-רך מהורהר, אווירה אפלולית. היא רומנטית, היא מלטפת את המילה, היא מסתורית, היא שרה בהתייחסות פנימית, בקריצה לבילי הולידיי. זה אלבום שמוקדש כולו לשיריו של סלבדורה פו,
הפסנתרן המחונן ממשיך בפורמט הכי אפקטיבי מבחינתו – טריו. מלדאו הגיע לפסגת הג'אז, בזכות הפורמט הזה, ממש כמו קית ג'ארט. בשלישייה – נגן הבס לארי גרנדייר והמתופף ג'ורג' רוסי. והם, איך לומר זאת הכי פשוט – קולחים ביחד. תלוניוס מונק
אוהב ג'אז שמגיע לפריז, יחפש את המועדון הזה, DUC DES LOMBARDS בגדה הימנית של הנהר, מהיותר מיוחדים-מובחרים בעיר. "דרייפוס ג'אז" מצדיעה בדיסק לנגני הג'אז שהופיעו במועדון, ביניהם: פרנק אווטאביל, סילביאן לוק טריו, הנרי טקסייה וטריו אזור, ז'אן מישל פילק טריו,
בנסון עסוק ב"סמות' ג'אז", ג'אז מלודי, ווקאלי בעיקר. ועדיין הפריטה שלו בגיטרה היא שעושה את ההבדל הגדול, אלא שהיא פחות ופחות נשמעת. הדיסק ברובו הוא ריתם אנ' בלוז מלודי. ב"מדרגות לאהבה" הוא שר בקול יפהפה, משהו בין ג'אז לסול מלודי.
"פרש סאונד" שמה של החברה, ואמנם היא דאגה לחבר הרכב שלפחות מבחינת התחושה נשמע כקומבינציה רעננה של חומר מקורי בהשראת הקלסיקה של הבופ והסווינג. קודם כול זה הבס של ג'ו מרטין שרוקד ושר, זה הצליל המאוד אישי של הסקסופניסט טנור
נגן הבס, ג'ון פטיטוצ'י, מרחיב גבולותיו המוסיקליים, והדיסק הוא מעין פרוייקט ג'אז שנוגע בפולק אמריקאי (הזמר ג'ון תומאס), במוסיקה ברזילאית (ג'ובים, הזמרת לוציאנה סוזה ועוד). פטיטוצ'י מצהיר שהוא "סטורי טלר", שמנתב את דרכו במעין מסע מוסיקלי שלובש צורות מגוונות, ג'אז
אם זוהי הקלטת הסולו האחרונה שלו (פרנקפורט, פברואר 1997), כטענת חברת המוסיקה, אז לדיסק יש ערך של יותר מסתם מופע סולו של מישל פטרוצ'יאני. הוא מנגן בסטנוויי קטעים הכי פופולריים שאפשר לקבל ממנו, את "לוקינג אפ", "בסמה מוצ'ו", "כמו ברזילאי",
זה השני מבין שני אלבומים שג'ין סימונס וטוני סטיט עשו במסגרת Verve בשנים 1961-1962 סוג הג'אז שעושה חשק לשמוע עוד פעם ועוד פעם, מלודי, מלטף, חם, במיוחד הקטע הפותח – Long Ago And Far Away, בלדת סלואו עם סולואים עסיסיים רווי
ג'ימי סקוט לקה בילדותו בתסמונת הורמונלית שעצרה את התפתחותו והותירה אותו איש קטן עם קול נשי גבוה. אירוני, אבל זה מה שהוביל אותו לקריירה גדולה כזמר שראשיתה בשנות ה-40. הוא התגלה מחדש במהלך שנות התשעים. קולו לא ממש "יפה", אבל
מי שמכיר אותה כזמרת רוק/פולק, לא יזהה את ג'וני מיטשל – זמרת הג'אז. אבל מיטשל אינה זרה לג'אז. היא שיתפה פעולה עם צ'ארלס מינגוס האגדי, בתקופה שלפני מותו. כאן, באלבומה ה-20, הנקרא על שם אחד מלהיטיה הגדולים – "שני הצדדים
אוסף חג מולד מלהיב מהעיר הססגונית, תערובת של בלוז+ג'אז+סווינג עם כל הדיאלקטים המאפיינים. כריסמס הוא תירוץ. המוסיקה היא התמצית של הג'אז הניו-אורלינסי. סנטה קלאוס מגיע העירה וזו סיבה טובה למסיבה, שמתחילה בביג באנד של ביג אל קרסון יחד עם לארס
מדליין פיירוקס אינה מסתירה אהבתה לבילי הולידיי האגדית.. היא לוקחת שירים וסטנדרט'ס ושרה אותם בתערובת ייחודית של בלוז וג'אז, בטונים נמוכים-קטיפתיים, וזה מאוד מזכיר את הליידי של הג'אז והבלוז משנות הארבעים והחמישים. טונים כמו מיושנים, אינטימיות שכזו. חמימות שכזו. "חצי
צמד המוסיקאים הגרמנים ריינר וינטרשלכד ן REINER WINTERSCHLADEN (חצוצרה, פלוגלהורן) ודאל מרטינו DAL MARTINO (באס), גיטרה, קלידים וסימפולים) שלקחו את שם ההרכב שלהם מציור של אדוארד הופר (1942) מייצרים מה שמכנים אסיד-לאונג' ג'אז מרוכך, מיילס דיוויס פוגש את סט. ג'רמיין,
אל דימיולה הוא גיטריסט שאני אוהב לחזור אליו, לא משום שהוא וירטואוז, והוא וירטואוז מופלא, אלא מפני שהוא נשמע תמיד מרוענן מחדש. החשמלית שלו, האקוסטית שלו – תמיד נשמעות עכשוויות לא במובן של להמציא את הגלגל, אלא ברמות הנגינה. (דגימת
הרעיון: לקחת טייפים ישנים של ריי צ'ארלס ולהתאים להם תזמורים של קאונט בייסי אורקסטרא. צ'ארלס והתזמורת הופיעו לא פעם יחד בעבר, אך לא יצא להם להקליט אלבום משותף. אז מסתבר שעם הטכנולוגיה של ימינו לעולם לא מאוחר גם אחרי מות
מי שחשב שג'ון מקלפלין התרחק מ"מהווישנו אורקסטרה" מרחק שנות אור, יופתע לגלות שהגיטריסט מחובר בטבורו לאותה הרפתקה ועוד חג סביבה. נכון: החשיבה היצירתית שלו בוגרת יותר, אבל בבסיס אלה אלמנטים פיוז'ניים שמזכירים את הרכב ההוא המוסיקה נבנית על וירטואוזיות, ראש
קול האלט-סקסי שלה אינו מדהים, אבל היא עושה בו דברים מדהימים, תוך כדי נגינת פסנתר זורם, מלודי, סווינגי. דיאנה קראל (41) היא זמרת ופסנתרנית ה-Cool ג'אז הכי מבוקשת כיום בין זמרת הג'אז. הדיסקים שלה נחטפים חמים מהתנור. הסוד? שילוב של
