רוני פיטרסון לא היה מקבל בחיים ערב כזה בהיכל התרבות. אני מתכוון ל"בחיים" תרתי משמע. פיטרסון היה סטאר רוק של סיגריה תקועה בגיטרה ובלוז. הרבה בלוז. ב"תפסתי ראש" לפני סיום ערב המחווה לזכרו, ששר שלום חנוך, שמעתי לפתע את קולו
ראיתי את "החומה" בביצוע פינק פלויד ב-1979 בלונדון. הגעתי לרוג'ר ווטרס בשדה התירס ליד לטרון. למה לקלקל את הטעם הטוב? שאלתי את עצמי לפני שהגעתי להיכל התרבות בת"א. אבל אחרי הפינק פלויד הישראלי של Echoes, הרכב המתמחה מאז 2006 בגרסאות של שירי
הכותרת צריכה היתה להיות הפוכה: עומר קליין מנגן אלינגטון. שירה: קרולינה. אז למה הכותרת הזו? כי חשבתי עיתונאית ש"קרולינה שרה אלינגטון" היא יותר אטרקציה מעומר קליין מנגן אלינגטון. תשאלו אתה מחפש רייטינג? התשובה היא כן, אבל גם לצאת מהקופסה. קרולינה
סחרוף – ג'אז? תסכימו שאין עוד גבולות סגנוניים בפסטבלים, שהגבולות נחצים. תגידו שסחרוף הוא מוסיקאי אקלקטי, שחובר לכל ז'אנר. גם זה נכון. וגם: אין כמו סחרוף לעורר עניין ולהביא קהל, שאינו אמון על ג'אז. ממש נכון. כשמדובר על הרכב פסנתר,
כלים לא שגרתיים בפסטיבל ג'אז תל-אביב דצמבר 2019: הזדמנות של ממש לגלות מחדש את ההאמונד B-3 ככלי ג'אזי ואת מפעילו המחונן ג'ואי דה פרנצ'סקו, נגן שנותן גם את המבוא וגם את פרקי ההמשך, כשרוחו של ג'ימי סמית' נושבת בגבו. השילוב
חסרונו מילא את במת היכל התרבות בזמרים. הם עלו לספר ולשיר. המוות מייצר התבהרות יותר מחלקית של קווי אופי של האיש. יגאל בשן היה איש של חום והומור ונונשלנטיות, שלא רמזו על סופו הטראגי. אני זוכר פגישות איתו בבית קפה
Queen Symphonic הוא חלק מפולחן להקת קווין מתמשך מאז מותו של פרדי מרקורי, הסולן האייקוני ב-1991. המופע מחבר בין תזמורת סימפונית בעיבודיו של המנצח ריצ'ארד סייוול עם הרכב רוק – 2 חשמליות, בס 2 מערכות תופים וקלידים ו- 4 סולני
הילד מזדקן, אבל נשאר ילד. רמי קלינשטיין הוזמן לשיר את השיר (ילד מזדקן). אולארצ'יק האזין לקאבר כמזדהה. קלינשטיין נשמע ענוג ומתענג. הוא בא לבלות. גם גורי אלפי הוזמן בהמשך להצחיק, לחגוג ולבלות. אולארצ'יק עכשיו (כך נקרא ה-EP החדש) הלך על
תומר ישעיהו כמו מתכנס לתוך עצמו בישיבה. יש לו הופעה מאופקת מאוד. רעמת שיער נכבדת בעלת גוון אדמומי. פנים ששומרות על מין עצבות עמעט לאורך כל המופע. מנגן בוזוקי. גיטרה חשמלית. פסנתר-בס-תופים מאחור. לי זו היתה היכרות ראשונה בלייב, אחרי ששמעתי
"האישה שאיתי" ממשיכה ללכת אחרי ברוזה. מגיעה איתו פעם נוספת להיכל התרבות. ב-2009 חגג איתה 25. תמיד ימצאו סיבה למסיבה חוזרת. חגיגות של אלבומי מופת הפכו מקדמי מכירות יעילים במוסיקת הפופ המקומית. אין צורך במאמץ יחצני. הסולד אאוט יירשם תוך
שעה לפני שהראל סקעת עלה לבמה, הודיע היועץ המשפטי לממשלה על הגשת כתבי אישום נגד ראש הממשלה. סקעת עלה מחויט, לא אמר מילה, כאילו שומדבר. הוא צדק. למה לו פוליטיקה. הקהל הגיע להתנתק. להגיד לא לפוליטיקה. יש קהל שמבחינתו סקעת הוא
והרי הודעה: השידורים של רדיו הנטאשות חזרו. תעברו תחנה: יש סיבה להאזין לתחנת הרדיו הפיראטית-פיקטיבית גם אחרי 25 שנה. שידורי בלה בלה חזרו מעודכנים. לשידור התפרץ ליאור אשכנזי בתפקיד הגיבור המפוצל מהאלבום הכפול – א. וקסמן, התרוצץ בשלל פרצופים נהדרים בין ארקדי דוכין את מיכה
פסטיבל הג'אז של דצמבר נפתח בנובמבר בפסטיבל הפסנתר. יוני רכטר אורח ותיק בפסטיבל, התייצב עם האורקסטרה, תזמורת הג'אז הישראלית לנסות עיבודים חדשים לשיריו. רכטר אוהב אתגרים. מוסיקאי סקרן. התרעננות עושה לו את זה, והציפיה היא שביצועי ביג בנד לשיריו בזוויות
כשהגיטרה של שלמה יידוב פגשה את הפסנתר של ענת פורט – קרה משהו שלא ניתן לתאר במילים, רק במוסיקה. אני נוגע גם בתיסכולו של המאזין-מבקר המבקש להדגים את החוויה המוזיקלית באמצעים ורבאליים. יש רגעים שזו רק המוסיקה, נטו צרוף. להאזין ולהתפעל.
איך חוגגים 50 שנות קריירה? מתחילים בקטע לא מתוכנן שאינו מופיע ברשימת השירים. לא יודע מה עבר לשלמה גרוניך בראש, אבל יכול להיות שמה שעבר לו – עבר גם אצלי: איך ליצור מופע' שלא ימחזר את המוכר והחביב. אולי זוהי
מי? אלון לוטרינגר? שאל מי ששאל. נדמה לי שהשאלה לא לגמרי בלתי מוצדקת. שני אלבומים מצויינים שלו "ביער של טורקיז אפור" (2012) ולאחרונה – Ground מעידים על תגלית של ממש. עדיין – לוטרינגר מוכר יותר כמעבד וכמפיק פחות כפרפורמר. סיקרן
הלהקה ירדה מהבמה. דודו טסה התיישב כדי לסיים עם "אני גיטרה" של נעמי שמר “אני גיטרה הרוח מנגן עלי בחילופי עונות”. צמרמורות. זו היתה רוח של השראה גדולה, כאילו הוא כתב את השיר ושר על עצמו. הקהל בבארבי הדחוס רצה עוד. 24
מינימל לנצח. חוזה לכל החיים עם הקהל המקומי. 39 שנה אחרי שבאה לאוויר העולם, מינימל קומפקט רושמת שיאי הצלחה חדשים. זו כבר פופולריות שמתגלגלת מדור לדור. במוסיקה שלה, מינימל קומפקט היא מהלהקות הפחות ישראליות, שיצאו מישראל לרעות בשדות הרוק. בתחילת השמונים למוסיקה
בלוז 2019. מה מחפשים היום בבלוז? יש ששומרים אמונים לשיקגו בלוז, יש בלוזיסטים, שמוצאם ממיסיסיפי, לואיזיאנה ואלבמה, שנדדו לשיקגו כדי להתפרנס, או יצאו לחרוש עולם. קני ניל (יליד ניו אורלינס, 1957) הוא מהסוג הזה. גם אם הוא לא נמצא בליגה של באדי
כשאני שואל למה אני אוהב מוסיקה יוונית, אחת התשובות מתוך עשר היא חאריס אלקסיולא נזקקתי לאישור מחודש, אבל קיבלתי אותו: חאריס של אוקטובר 2011, מלווה בשבעה נגנים היא עדיין הזמרת היוונית מבחינתי, ולא דווקא מתוך השוואה לאחרות. כשהיא שרה שירים עצובים – אלה
לא הייתי מעלה בדמיוני בשנות השמונים, שניק קייב יופיע אי פעם באצטדיונים עמוסי קהל, ועוד במפגן תזזיתי בגובה העיניים, הידיים והרגליים. והנה הוא חוזר ביוני 2020 לבלומפילד. לקידום אלבומו האחרון Ghosteen, סיבה טובה לחזור לביקורת על הופעתו בהיכל מנורה מבטחים לפני
יכול להיות שהתרגיל מצליח? תחיי בארה"ב ותגיחי לכאן מדי כמה חודשים. אילו היית ממשיכה בארץ – ספק אם הקהל היה מקבל אותך כפי שקיבל במועדון התאטרון ביפו בסוף השבוע אוקטובר 2019. מה שבטוח: לנינט יש גיבוי. אמריקה עדיין אינה מבטיחה לה
קובי מידן שהנחה עשה חשבון: זהו ערב שירי משוררים מספר 4 אחרי שלושה ערבים של גל"צ (1972-1980), כאילו המסורת נמשכת. בואו נדייק: המופע בגן הפסגה ביפו לא נוצר והופק ע"י גל"צ אלא ע"י פסטיבל "מי-ם אל ים" של בית אבי
אין כזו מסיבת סיום בפסטיבלי ג'אז, בה כל המשתתפים מתכנסים לערב אחד ומנגנים כל אחד בתורו. נדמה לי ש"יפוג'אז" הוא הפסטיבל היחיד בעולם שמצליח ליצור התכנסות שכזו, שהיא תוצר של קונספט לפיו משתתפי הפסטיבל מצווותים לערבים שונים כלידרים, גם כנגנים מן השורה
גם כאשר אתה מקדיש פסטיבל ג'אז לנושא (מוסיקה מסרטים), אתה חושב על עוד אטרקציה, שמשתתפיו יזכרו לך כעבור כמה שנים. עמיקם קימלמן, המנהל של פסטיבל ג'אז יפו עשה "תרגיל" של חשיבה מחוץ לקופסה: הוא בחר זוגות מהמשתתפים ל"דואו ספיישל", של
בלגן ביפו. רחובות חסומים. שדרות חפורים. פקקים נוראים. אבל יפו לא עוצרת. חובבי הג’אז מצאו דרך להגיע כמו מסתלבטי הפאבים, אוהבי האוכל והים. כתובת: סטודיו למשחק ניסן נתיב ברחוב נועם. יפו ג’אז, פסטיבל הג’אז הבינלאומי של יפו חוגג שם 5 שנים לקיומו
אחרי הקאבר ל- I Got You Babe של סוני ושר ושיר המכולת עם האורח דני סנדרסון, הגיע "שיר אהבה", שיר מקסים בפני עצמו, אבל היתה תחושה של אנטי קליימקס. מזמינים אורחים מעלים את הווליום של חגיגת ההשקה, ואז צריכים לחזור למסלול
סולד אאוט. חמישים אלף איש? מאין צצו? ראיתי ילדים בני עשר, שההורים מימנו להם כרטיס – רוקדים. הבנתי שארגון המורים רכש אלפים, הכל כמובן עם כוונות חינוכיות. האמת? המופע הזה שווה חמישים אלף איש. לא שגיליתי מחדש את הרד הוט צ’ילי פפרס. אפילו
הערב נפתח כמו הדיסק ב"אור אל", צליל אווירת מיסטית מהפלייבק וגם מסתיים כמו באלבום ב"אור עליון", קטעים המבוססים על פיוט קבלי, בתחושת קדושה, אלא שאת הקהל במועדון אתה לא יכול להשאיר בספירה עליונה. הגם שהשיר המסיים בהדרן נקרא "אישה מהשמיים"
כמה שעות אחרי ששמעתי את הדיסק החדש, התייצבתי למופע הבכורה, או כמו שנהוג בימינו לומר – ל"השקת הדיסק", לשון הורדת הספינה החדשה למים. קברניט הערב התיישב במרכז הבמה והנחה את ספינתו למשוט במבוכי קיומנו היהודי בארץ הזו, נכון להיום. באולם
