סינגלים חדשים

האהבה ושברונה. כמה שירים נכתבו. כמה שירים עוד ייכתבו. גברים בוכים. גברים חרדים. פשוט יותר לשיר את התחושות. להביע בפניה את כל מה שאתה מרגיש. סערת הרגשות מגיעה מהצליל. זה לא הפה ששר. זה הלב ההומה. הסערה אצל רמי קלינשטיין

מה עוד אפשר לבקש מהיונה הצחורה התמה. מאז ימי נוח והמבול הגדול – כל כובד תקוות השלום רובץ על כנפיה. כמעט כמו משיח היא משאת נפש, מקור תפילה ושירים. גם דין דין אביב נושאת תפילה, למעשה כולה – רננה. מתכוונת.

למה פתגם סיני? ואיפה ברחוב אנחנו קוראים פתגמים סיניים?  ומדוע בשביל אמת נדושה כמו לשאוף להגיע הכי גבוה צריכים דווקא חוכמה סינית? במערב – מומחים ומתמחים בזה. ולקרוא לשיר "פתגם סיני" למרות שזה אינו הסיפור שלו. אתי ביטון סימנה מטרה, וצריך

מה שיפה אצל הדג נחש, שהם כותבים טקסטים מדויקים, שמשקפים מציאות בלי שתקרא לזה ריאליטי. גם "לא מספיק" משקף נאמנה צרכן מקומי אובססיבי. כל אחד יזהה בשיר משהו מעצמו. על המכור לטכנולוגיה וצעצועים, דיוקן טפוסי לתקופה, שלעולם אינו שבע, מוגש

בתגיות יסמנו שירי חתונות, חתן-כלה. יהודה סעדו אינו הולך סחור סחור. ז'אנר הכלולות עובד טוב. למה לא ללכת על אחד ישיר עם הינומה, שמלת כלה, לענוד טבעת, לומר מילים קדושות תחת החופה, ואם הרגשתם קצת נדוש, אז לסיום הביאו כותבי

אייל גולו חורז. מה חדש? לא מאמין שחפץ לחסוך "שכר משוררים". מצד שני: מה היה לו כל-כך דחוף? אם רצה לכתוב משהו שאחרים לא סיפקו לו – אז הטקסט הזה אומר – ממש שום דבר. אותה קונפקציה. אותו אינסטנט. רואה

הלשון הציורית של השיר מנסה לייצר דרמה. כוס שנופלת, תמונה מקופלת על הרצפה. עוד סיפור על הבחור הננטש ע"י אהובה הכנוע ("לא אבקש דבר") שמוכן להשאיר יחסיהם Top Secret  – לשמור סודותיה "חתומים עליי באש" (ואהה, עד כדי כך?!), אדיב

טל שגב עבר ככל הנראה רגע של ריגוש עצום, שהוא היה חייב להנציחו במילים. גם כותב שורות אלו אוהב את הילדים שלו, יש גם רגעי אושר פה ושם, אבל משום מה לא כותב על כך שירים – בטח לא קיטשים

השיר (המוכר מזוהר ארגוב) נשמע כתרגיל במכינה שכותרתה – איך מייצרים שיר דיכאון ים-תיכוני בסטייל ערבי אוריגינאל משיר יווני מוכר. אפשרות שנייה: פרודיה על. כשראיתי את שמו של קובי אוז כמפיק מוסיקלי, חשבתי על האפשרות השנייה. אבל קובי אוז מסביר ברצינות

ספרתי שמונה פעמים "זה". מילה צורמת. לא שירית. בדרך כלל – כותבים דלי שפה עושים בה שימוש. בשיר של ראודור "זה" ניצב כסימן שאלה. "לא זה לא הכדורים זה משהו אחר", וגם "כבר לא פוחד מזה" הפניה היא אל מישהו

בחור בן 18 מקונן אהבה אבודה. מתיפייף במילים.  "חיפשתי ארוכות דרך לעצמי". מה ארוכות? מגיל 13? ומה הקשר לנושא השיר – אהבה נכזבת? ואולי התכוון – ארוכה הדרך לחזור לעצמך אחרי האכזבה הגדולה? בטח התכוון או שלא. אבל כתיבת מילים –

שירים, אומרים אמנים, אינם בהכרח משקפי מציאות. יש להם חיים משלהם. משום מה אצל אסף אמדורסקי, באחדים מהשירים שלו, לא יכולת להשתחרר מהתחושה שהוא מספר על עצמו, וגם השיר הזה. משפטים כמו "חייבים לגמור בחן" ו"אני לא יכול לחיות ברעש כזה", "אנחנו

הקול אינו ממש משתפך-מקונן. כאב. הוא חד וחזק. ובכל זאת הכאב עובר. לשירה גבריאלוב יש טונים מאוד חזקים, האנגלית שלה בהירה, והיא כותבת פופ טוב, לא מדי דרמטי, לא מדי מתקתק. גם השיר הזה אומר – אין לה מה להתבייש

מה שונה "שוב בתמונה" גרסת 2011 (ככה ממש נרשם עליו) מ"שוב בתמונה" גרסת 1986? ננסח את השאלה אחרת: איך מזריקים זריקת מרץ לשיר בן  24 שנה? יותר פשוט ממה שהייתם יכולים לעלות על הדעת: מקליטים גרסה בצליל עדכני בעיקר אפביט אלקטרוני

מנהגו של מדור זה (סינגלים חדשים) לא להיכנס להופעות (לכך יש מדורים אחרים) אבל אני מודה שיזהר אשדות עשה את מה שביכולתו כדי להפוך שיר ישן לסמי להיט חדש. ”רגע“ הוא שיר שהופיע באלבום "לך עם הלב" משנת 2000.  יזהר

נפתח בחדשה בומבסטית תואמת השידוך: סנסציית ה-ר&ב הבריטית טאיו קרוז (Dynamite, Break Your Heart) ואלילת הפופ האוסטרלית, קיילי מינוג, משתפים פעולה בסינגל חדש. וואהה. מה שכבר לוקח אותם גבוה יותר ויותר. קרוז טוען, שכמו הרבה שירים אחרים שנכתבו לזמרים אחרים, גם

אדלג על הטקסט. לא חבל על הזמן. כמה אפשר לחזור על השטאנץ. שיתחתן, יאללה, שתביא לו נשיקה. שתרקוד.שתבשל לו חביתה. הלחן? – עממי? מה זה עממי? שהעם כתב? שרועה הצאן כתב? שהשכן ממול כתב? כל כך הרבה פירות "עממיים" נופלים בשלים

"מה עושים עם זה"? – סוג של סלנג שנכנס לשפה, ותומר ממיה ממהר להשתמש בו בקלות הלא נסבלת בעגה הפשטנית. "מה עושים עם זה" – איך מתמודדים עם המצב החדש. אבי בן אבו בוגר כוכב נולד, מקונן את נטישתה שמתבררת כעובדה

כעשרים וחמש שנה עברו מאז שמענו קולות גבוהים כאלה במחוזות הדיסקו של הפופ האמריקני. והנה – חוזרים לשם בשלושת הבתים האלה, שמנסים לומר דברים קצרים על ניסיון לעכב סיומה של אהבה שבערה. יוצרי השיר מאמצים לחלוטין את הטכניקה הקולית וסגנון

לא רק הוא נוסע לארץ חדשה. גם העננים "נוסעים" איתו. כששני מוחות מצטרפים לכתיבת טקסט, נדמה שהסעור יוביל לאיזו יצירת אלמוות קטנה, בטח לא לחזרה על הפועל "נסע" באותו שיר בתכיפות בלתי נסבלת.אדם גורליצקי את גלעד שגב גבבו משהו מיופייף

תיתן לו הכול-הכול-הכול. רק שישאיר לה משהו. בוידוי היא חושפת את חולשותיה – הכול שקוף אצלה מדי, מצב שעלול להביאה להתמוטטות. נתלית בזמן שיושיע. במצב כזה היא מוכנה לתת לו ארמון. טקסט פשוט, וכל מה שנותר זה לשמוע צלילים וטון. הבשורות

הלב והנשמה של שמעון בוסקילה מקיימים כנראה יישות נפרדת. לאהובה הוא יחכה "עם הלב והנשמה", עברית קשה שפה, ומחרביה מתוכנו יוצאים. הלב והנשמה הם הכוכבים בשיר אהבה שעל הנייר הוא גבב מוזמן על אהבה נטול ניצוץ של מקוריות והשראה. "כמה תאהבי אותי הלילה", שואל בוסקילה, ואף

 יהונתן באמת רוצה הביתה. חם לו והזמן נגמר (לגבי החום, הבית במקומי בטח אינו מבטיח גדולות ונצורות) תקשיבו לטון שמשדר יהונתן גטרו מעיר המלאכים. טון כזה לא יכול להגיע אלא מתחושת ניכור ומצוקה. אבל בשירים המלנכוליים כמו בשירים המלנכוליים, המנגינות

במוסיקה הים-תיכונית (מושג מעורפל לאללה) המקומית מחפשים יורשים. נסיך חדש. מלך חדש. אולי סגן המלך החדש. תקשיבו לשיר הזה. הפרצים, הגולנים, האהרונים יכולים בינתיים – להירגע. לירן אינו האביב החדש של הז'אנר, למרות הסלסול. על המוסיקה המקומית עבר לילה שקט

דודו אהרון, עזוב אותך כבר מהבחורות המסכנות. תן שיר על נושא אחר. לא שיחות השלום, מה עם העוני בישראל? רד לאדמה, רד אל העם. רד אל האנשים במצוקה. עוד פעם טקסט על אחת שהבחור עשה לה את המוות, ועכשיו  חש יסורי מצפון

מה קרה בשעתיים האלה שחרב עליו עולמו? לפי הטון של נימרוד שיקלר הוא באמת רצה למות. זוהי עגמומיות קשה. מצד שני, שיקלר מחרב טקסט במשפט "מה שחשוב שאני עוד חי". תכתוב שיר שיקלר, אל תפרשן עצמך בפשטנות שכזו. המשפט הסתמי