שירים חדשים

כתיבת טקסטים לשירים מולחנים בשנים האחרונות מסתמנת כקלות בלתי נסבלת. חמישה (!) הכותבים שעמלו על שיר הרגש הזה, לא נתנו דעת לדלות השפה: חזרתה התכופה של מילת הגוף "זה", פתיחת משפטים ב"אז" הן תעודת עניות על כתיבה שטוחה, חפיפית. כנ"ל

בדרך מהמרתף ללובי קורה משהו טוב לרועי דורון. נשאר גבוה גם כשהיום יורד. דו"ח המצב הזמני מקבל גיבוי מוסיקלי מגניב. אקורדים פשוטים על מצע מלודי פריך. קול נעים תאטרלי מתכוון שר את הסיפור האישי המתובל בצירופים יפים. התחושה האופטימית האופפת

והילד הזה הוא אני, אוהב להיות בצד בשקט. זה הילד/ נער או הבוגר מזווית של ילד או שניהם? הסיפור בגוף ראשון מחזיר את בן ארצי לילדות,  אבל המשפט המסיים: "בצד השקט יש איזו אמת/ כדאי לכם לבקר לפעמים/ בצד השקט",

יפה כמו שבת, יפה כמו נצח, כמו השמש, כמו הנוף. משרבטים דימויים מכל הבא ליד.  הכי הכי הכי. קחו דמות נשית, קחו שבת. תכניסו נרות, בית כנסת. פיוט. תערבבו. הקלות הזו. החברים מושיק עפיה את יניב בן משיח רקחו את

מכירת החיסול של שלום גד היא גם הצהרת האין הון של החי-קיים-נושם-שורד עד להודעה חדשה. שיר הרוק הפשוט הזה אומר: מוכר הכל – חפצים, חלקי גוף, נופים, ערכי יסוד. כל מה  שיש. לא נותר דבר להשאיר. זוהי מכירת הישרדות (בשביל

למה הבטיח שיחזור ולא חזר? מכתבי התבכיינות מולחנים על אהבה נכזבת הולכים מצוין בז'אנר הים תיכוני של הגברים הבוכים בלילה. יש מצב לאיזונים. התגלית התורנית אדל עגיב, מקוננת קינת נטישת אהוב.  טקסט: מצד אחד – שפת העם – "תצא לי

או-הא. יקיר הלל העמיס על שיר זרם האשליות שלו חטאים מקראיים – חטא עץ הדעת וגם החטא הקדמון של עגל הזהב כדי לתת דרור למאווייו ולדמיונו הפורץ המגיע עד מעיין נעורים ומרכבות אש. לא ירדתי לסוף הטרגדיה שלו. השימוש במונחים

האהבה, אותו מסתורין רחב ידיים, לא יכולה להתגלות במקום של כיווץ וניסיון לשלוט במציאות. שירה ויזל משחררת אנליזה על שני אנשים עצובים שלא יודעים לבכות, שכמהים ליחד,  אבל יכולים רק להישאר לבד. התזמון ביניהם על הפנים. השיר עולה על מסלול

הלך יוני גנות מ"עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה" ועשה בו שימוש לצרכיו האמוניים – "עוד ישמע קולי". זה הקול שיוצא מתהומות הלב עם הפנים לשמיים. פופ אמוני הולך חזק. מיינסטרים שמוכר

בשירם של אמני ישראל קטן עלינו נעשה שימוש קליל ב"עברנו את פרעה" של מאיר אריאל כדי לשגר מסר מופרך. מתכנסים באחד האולפנים כל המכונסים בבתיהם, שלא צייצו עד היום במשך כל תקופת הקורונה, ימי ההפגנות הסוערים וגניבת המדינה. פתאום נעורו.

יאללה, מגיע לכולנו חופשה. יש המלצה. אורי בנאי שר על ווילגאמה, מדיגאמה, קבלאנה. חפשו בגוגל. סרי לנקה ירוקה? לפי השיר, מהרו לתפוס את הדיל הקרוב. משרד התיירות שם יקנה. אסקפיזם לשמו. מצד שני: לא הומצא גלגל חדש בפופ המקומי. מאז

תן לרגש ללכת במקומך, תן למנגינה לסחוף את ליבך, תן לצעקה להרעיד את שמיך, אבל לפני כן אולי תיתן דעתך על המילים שהן בסיס השיר. אני מוצא יותר ויותר שימושים מעורפלים בכינוי הגוף "זה". לא התפללו "על זה" (על מה?),

אליה גבאי מעמיס על שיר קטן ערימת נושאים מופשטים כבדים: גורל, אושר, אמונה – כדי לדבר על אהבה ואובדנה. מול הנ"ל קיים בשיר  משפט אישי משכנע יותר ופחות אקראי כמו "אני לא שלם/ אני לומד אותך כל רגע". מה חבל

ירד לה האסימון?  הבינה שהשתיקה אינה שווה זהב? פתאום יש כוח לצעקה? האם "הכוח" הוא זמני ותלוי במצברוח, או שמעתה הופך לאג'נדה שלה? על רקע האדמה שבוערת, איה כורם מבטיחה – לא עוד, לא בורחת , לא מפחדת, ואם לשיר

מירי מסיקה שרה את המכתב שאליה רוסיליו כתב לאמו, המתייחס לסיפור חייו (***). הילד (המבוגר) שעדיין מחכה לחיבוק, הגם שהוא כבר בעידן אישי אחר, אחרי שמצא אהבה, ו"השריטה" שלה עברה לו מהלב. מבחינת השיר והנרטיב – השריטה היא כולה נחלתו,

תום להב מנסה פסיכואנליזה אישית. הדרישות שלנו מעצמנו נובעות מהכאב הנפשי שאנו חווים בין היתר בצורות של חרדה, תסכול, דכאון, חוסר בטחון, ריקנות ובדידות. מצב כזה מוביל לעיתים לציפיות ורצון להגשים פוטנציאל וגם אמונה שמעז יצא מתוק. להב מצליח באמצעות

יכול להיות שיעל מגזימה? תקשיבו לראפ הזה. לא נראה שיש כאן ניפוח. אגב "יעל את מגזימה" הוא שם הבמה שיעל ברונשטיין בחרה לעצמה.  הראפרית הירושלמית מספרת סיפור טראומטי על רקע יחסים עם גבר "אחלה בחור" שה"מיסטר הייד" אצלו נחשף  בגדול, כשהוא

מלחמת לבנון הראשונה, חומת מגן, ענבי זעם, מלחמת המפרץ הראשונה, מלחמת לבנון השניה. עבור רבים המלחמה אינה מסתיימת אף פעם. במהלך שירות צבאי קרבי, חיילים רבים נחשפים לאירועים מסכני חיים ומותירי צלקות. רבים מהם שבים הביתה פצועים, בגופם או בנפשם.