שירים ישראלים – הגדולים ביותר

צחי אלוש שר על יחסים של חברות עם בליינית, שחיה את ההווה על גברים שמוציאים אותה למסעדות הכי טובות. החיים ה"נורמליים" (חתונה, ילדים) לא מעניינים אותה.  הסיפור מגולגל בגוף שני ושלישי. הדובר כמו דואג לה ולעתידה, מזהיר אותה באוריינטציה של

איך אפשר שלא להסכים, אבל נדמה שמה שנקרא "שירי מחאה" אינם משפיעים על המציאות, במיוחד במקום בו אנו חיים. גם ההיפ הופ כבר לא מה שהיה. זה נשמע עוד שיר מחאה שמביע תסכול מוכר, ואתה יכול לסמפל (הכרזת העצמאות), לבצע

למראית עין, המשכנו בשגרת חיינו, בלי לבקש לצאת מתוכה בדברים גדולים ונפלאים, אבל משהו התרחש, השלוה הופסקה, ואי אפשר היה עוד לעבור לסדר היום הרגיל. רחל שפירא כתבה על ההתמודדות הקשה ברגע של משבר ועל הצורך בנחמה ברגעים מסוימים וההיזקקות

משירי ההתאהבות היפים שהגיעו אל שדות הרומנטיקה המקומית. אורי בנאי נגע בה (באהבה) במנגינה חד פעמית, בריח, בטעם, בצבעים מתוקים, בפרפרים לבנים. המציאות והדמיון, הא בהא תליא. התאהבות היא מקסם א-רציונאלי בו נוטים חלק כל החושים. את התחושה הראשונית שנמשכת

ספק אם טקסט חרמני כזה היה עובר ברדיו בעידן ה – "Me Too". הוא נשמע לגמרי הטרדה מינית. אריק לביא שר אותו בתקופה, שסוג שיח כזה לא נחשב נועז. הוא נטמע בהומור המקומי, בסחבקיות הגברית. האינטונציה של לביא היא של

יש שירים שצריכים להישאר בחלקתם המקורית, שחותם הביצוע הראשוני שלהם הוא שמכניסם לפנתיאון של המוסיקה, יהיה הז'אנר אשר יהיה. "עיר של קיץ" של ברי סחרוף הוא מהסוג האולטימטיבי הזה. גרסתו – סופית בהחלט. אין צורך בקאברים, אלא אם כן ישכנעו

"כל שנה בסתיו גיורא" הוא שיר מצמרר, שנעמי שמר כתבה על סגן גיורא שהם ז"ל, שנמנה עם הכוח שחצה את התעלה לעברה המערבי, והגיע עם הכוחות הפורצים עד למבואות פאיד. שם, ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) נפגע ונהרג. השיר הוא

קארין אופיר חוזרת ל"השוטר אזולאי", הסרט בו השתתף אביה, שייקה אופיר. אצלי השיר הזה נמצא על פסקול נוסטלגי, מוטבע בחותמו אושיק לוי.  קשה להפריד בין שניהם. סרטו של אפרים קישון משנת 1971 התמקד בשוטר פשוט, תם לב ושלומיאל, שלא הסתגל

פעם אהבנו לשאול – מה התפקיד ששלמה ארצי נתן לברושים בשיר הזה – "תרקוד היא אמרה לי תרקוד/ הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות". ובהמשך חוזרים הברושים בציון שעה מדויקת: "עד היום בסביבות חמש ולשלושים/ צל נופל מצמרות הברושים/

מדוע זלגו דמעותיה של קרן פלס? המצלמה אינה משקרת. סיפור השיר או משהו אחר שנגע לליבה? אנחנו בהופעה המשותפת שלה עם רמי קלינשטיין. חולקת איתו את כיסא הפסנתרן. היא עם גבה אליו ועם הפנים לקהל. שיר שאי אפשר שלא לקחת

"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", כתב אהוד מנור, על ארצו.  "אין לי ארץ אחרת' מוצג כשיח המפרט את ה'אני מאמין' של דובר השיר, הצהרה הנוגעת בשורשי הקיום הישראלי ומנסה לענות על השאלה הקצת משונה – למה לחיות במקום הזה? – "אין

רחל המבכה על בניה – היא ההשראה לשיר הזה (*). רייכל כתב פיוט: "כי בלילות שנתך נודדת/ וכל חלום הוא למורא/ הטי את אוזנך לשקט/ קול חסד רחמים עוד יעלה/ הנה הוא בא/ כי בשבילו נפשך נשמרת". קול החסד והרחמים

ידעתם ששמוליק קראוס השתתף באחד ההרכבים הראשונים של להקת חיל הים בשנות השישים ("סתם יום של חול" – 1962) אבל תקופת הזוהר של להקת חיל הים מתחילה בחצי השני של שנות השישים עם כניסתו של דני ליטאי, בוגר להקת פיקוד

יום השואה מחזיר אותי לשיר הזה. "לכול איש יש שם" עפ"י נסיבות חייו, שכניו, נופיו, חטאיו, כמיהותיו, אהבתו, תקופות השנה, השיר מתייחס לריבוי המשמעויות של המילה שֵם.  "לכל איש יש שם". שורה חוזרת זו מעלה את השאלה מהן המשמעויות הגלומות

"ושלטון העם שוב יורד אל הכביש, ואני מתבזה", שר מאיר אריאל ב-1990 בשיר שהיה אחד מתוך 4 שירים  במיני אלבום, בו ליוו אותו בקולות דורי בן זאב ודפנה ארמוני. אריאל התבסס על שיר של המשורר והפזמונאי יחיאל מוהר שכתב על

עפרה חזה הייתה בת 63 בימים אלה – אילו חייה נמשכו. ממרחק הזמן – החסר מתעצם. יש שירים שנשמעים עצובים יותר מאי פעם. "לאורך הים" הוא שיר כזה, ספוג כאב לב. אפשר לייחס אותו למי שחווה מות יקיר, ואינו יודע

כשיהודה פוליקר שר את "כשתגדל" בכיכר בת"א בערב הזיכרון לנופלים (14.4.2013), הבנת ששום טקס ממלכתי שבא להאדיר את שמם של חללי המלחמות, לחבק את צערן של המשפחות – אינו יכול לעמד מול עוצמת האירוניה הנוקבת. "אתה לא רצית להיות שם בכלל, אז מה,

נגמר לי מהר מדי השיר היפה הזה. אבל דווקא המבע התמציתי מכיל את ההרגשה של אמיר דדון, בדיוק רב, כמעט מעין קפסולה תחושתית. הפרידה ונחמת פורתא כואבת, שאולי הכל יתחדש – בגלגול אחר. עכשיו – זה כבר לא. אובדן התמימות

"ילדים זה שמחה" – מהשירים היותר מזוהים עם שלמה בר והברירה הטבעית נכתב ע"י יהושוע סובול להצגה החברתית "קריזה" שהועלתה בתיאטרון חיפה בשנות השבעים. שלמה בר חיבר את לחנו. השיר נכתב כסטירת מחאה עוקצנית וכביקורת חברתית –  על משפחות המביאות

זה שלום חנוך שאחרי סערות הרוק. בלי הזיעה שניגרת בפארקים. הוא פותח בנימה מפויסת "אי שם קיימת אפשרות שלא הכל אבוד", בשיר "מביאה הכל". הוא שר ברוך חם. האלבום הזה מקביל למופע "מישהו הפסיק את הזרם". אני לא חושב ששלום

זמרות שרות שירים ששרה חוה אלברשטיין, חלקם של יוצרים שונים, חלקם שהיא כתבה (מילים, לחנים) פרויקט מחווה, המתבסס על המופע "בנות חוה" שעלה בפסטיבל תל-אביב ז"ל ב-2009. האלבום יוצא בכריכת ספר-דיסק מהודרת, מבוא, מילים, איורים. לא לשכוח: פסח בקרוב, ועם ישראל רוכש

חוה אלברשטיין ושלומי שבן בחרו באפוקליפסה לפי פורטיס לקאבר לתוכניתם המשותפת.  עולמות שונים. האינטרפרטציה של אלברשטיין מעדנת את המקור של פורטיס. הקצב של  השיר שעוסק בסוף העולם הואט, הטון התעדן, הסרקזם נעלם. אלברשטיין נמצאת לגמרי בחלקת השנסון שלה, שמה יתר

מה זה פקק תנועה לפי אביתר בנאי? זהו מצב של להיתקע בתהליך הכתיבה, כאשר הרצון לדייק במילים הוא שמבאס. "כשהכול טוב, אני מרגיש שאני שוכח", "כשהלב נשבר, זורח אור גדול, כשהכול טוב, אני מרגיש שאני שוכח" – משפט אחד שאומר

" "כשאני שפוף ורע לי על הלב/ אני הולך אצל ברטה/ ואצלה יושב/ אני שותה קפה שחור/ מראה לה את היד/ אומרת לי – אתה נחמד/ תשים עשיריה בצד" מתחילים עם גרסת יגאל בשן מהופעה 2013, התרפקות נינוחה של געגועים על