סימנתי כאן לא מעט ריגושים מחודשים. למשל, מס.6 באוסף "מלחמת אזרחים", בלדה בביצוע כמעט מושלם של האקסל שזועק: אני לא זקוק למלחמת אזרחים". שיר שמתחיל בנעימת מערבון של אניו מוריקונה ונבנה בהמשך נפלא. זה כולל סולו דיסטורשני מרעיד לבבות של
אם ג'יימס בראון מתויג לנצח כ"הסנדק של הנשמה", אז וילסון פיקט היה בהחלט "האחיין" השופע שלו. מותג שירת הסול התכתב עם שירה רוקיסטית שבעצימה את השירים שלו. מי לא מכיר את "אין דה מידנייט אאואר", "בשעת חצות", הלהיט הגדול של
במנות הראשונות מקבלים Creep של רדיוהד עם אליזה לומליי (Eliza Lumley) מעניין מה דעתו של תום יורק על ממרח האווירה בקול חדר מיטות אפוף חושניות אינסטנט. מנה שנייה – גם כאן בחושניות מתקתקה אם כי יותר ייחודית באקזוטיותה. מוזטה Musetta
אני שומר אמונים לגולדן גיטאר הנוסטלגי, שהיה ונשאר ענק דיסקי הסדרה הזו. כאן זו עריכה מקומית של המחלקה הבינלאומית של הליקון – שחוזרת אל נעימות העבר הכי מוכרות בהסטוריה של ז'אנר האיזי ליסנינג. הייתי בטוח שהקטע הראשון – שיר הנושא
אטעה אם אומר שהוא הזמר הצרפתי הכי אהוב/נאהב בכל הזמנים. השתגעת?! יגידו לי. ומה עם ז'ק ברל וז'ילבר בקו ואיב מונטאן. חסר? לא סתם אמרתי, כי את הלהיטים של שארל אזנבור (יליד פריז, 1924) תמיד מרגש לחזור לשמוע, ולא סתם לשמוע, אלא בתחושה של געגועים
אני שומע את חווה אלברשטיין בדיסק "המיטב" ב"שיר משמר" וב"השכם השכם בבוקר", אריק איינשטיין שר "אהובתי לבנת צוואר", "דוד שמש ואנטנה גם" ו"אליפלט", יהודית רביץ ב"וידוי", נורית גלרון – "היה נא טוב אלי", אריק לביא ב"אנאקש", שלישיית קצה השדה" ב"השמלה
רבים מהשירים היפים של ברזיל אכן מגיעים מבתי הקפה. לכל משורר ומוסיקאי יש בית הקפה שלו. בהקדמה לדיסק עולים שמותיהם של אנטוניו קרלוס ג'ובים Antônio Carlos Jobim ווינשיוס דה מוראס Vinicius de Moraes שישבו על קפה בחוף איפנמה בשנות השישים והתבוננו
את הדיסק מצאתי בנבירה אקראית בערימות דיסקים שהשארתי "בצד". כותרת המשנה של האוסף: A Musical Celebration Of Coffee Culture. שזה מה? לאונג' איטלקי? לא. לא. זה ללגום אספרסו איטלקי כשברקע מתנגנים שירים נפוליטניים. אתם בטח מכירים את הזמרים איטלקיים האופראיים
מהי מוסיקה ישראלית? אולי נשאל את זה ככה: מה בדיוק הוביל את "פוטומיו", חברה המתמחה באיתור מוסיקה אתנית ברחבי העולם, לאוסף המתיימר (או שלא) לייצג את ישראל? לא בטוח שלמי שערך את האוסף שאמור לייצג את מדינת היהודים (דן סטורפר)
תרבות בתי הקפה בפריז היא תירוץ לאוסף של עבר והווה, של נוסטלגי ועכשווי. של שנסון, ג'אז, צועני. העורכים יצרו תערובת אנינה במיוחד. מצד אחד: "פריז קומבו" הרכב חדש יחסית בסגנון שנסון סווינג ג'אזי עם תבלין צועני א-לה דגנגו ריינהרדט, הזמרת
מטבעם – אוספים אינם עוסקים בהגדרות. הם עוסקים בלהיטים. אף רוכש לא יבדוק אם אם I Gotta Feeling הלהיט הגדול של המוסיקה השחורה לשנת 2009 עונה אכן על ההגדרה "ריתם אנד בלוז אולטימטיבי". העובדה שהוא שהה 14 שבועות בראש מצעד הבילבורד במהלך
"פוטומיו" תמיד מפתיעה כשמדובר במשבצת "מוסיקת העולם". הפעם – באנתולוגיה אתנית יפה בצבעוניותה ובצניעותה. מסובבים גלובוס ומגיעים לביקור קצר בקובה. זה מתחיל ב-El Chacal של חוזיי קונדיי אולה פרסקה. קלטתם את השם? כמה שזה קובני. גם הקצב, הריקוד. לפי הביוגרפיה
זמרי אופרה הם הכוכבים הגדולים בז’אנר הזה. ספרתי חמש פעמים לוציאנו פאבארוטי שזה חמישית מכול הדיסק. אין כמו פאבארוטי לשפוך את הלב בשירים נפוליטניים ואיטלקיים. עוד זמרי אופרה שמגיעים לשיאי הרגש: אנדראה בוצ’לי, ג’וזפה די סטפאנו, חוזה קררה, פרנקו קורלי,
The Second Valse – Andre Rieu – ולס מס 2 אנדרה ריו ותזמורתו 1994 הנעימה לקוחה מתוך "סוויטת הג'אז מס. 2" מאת שוסטאקוביץ' בביצוע הכנר ההולנדי הפופולארי שהופיע בישראל עם תזמרתו ולהקתו. בזכותו הפכה הנעימה ללהיט באירופה ובישראל. Isadora –
באמת, כל הואלסים המוכרים והמענגים, מהואלס השני של שוסטקוביץ, סוויטת "אגם הברבורים" לצ’ייקובסקי, "הדנובה הכחולה" ו"קולות אביב" של שטראוס, ואלס מתוך "הסיליפידים" לשופן, ואלס מתוך "פאוסט" לגונו וואלס מתוך "נשף מסכות" לחאצ’אטוריאן. מקצב השלושה רבעים מחניף גם כשהוא איטי, גם
כשמגיעים ל –R.I.O עם "כאשר השמש שוקעת" המסיבה כבר בעיצומה. הכפר הגלובלי של הפופ והדאנס רוקד באוסף הזה בעריכת עוזי פרויס, שנפתח ב- Beggin של Madcon, (דגימת סאונד למטה) צמד ההיפ הופ הנורבגי ממוצא אפריקאי. אקון ב – Right Now
האוסף הזה צפוי כמו שמש בקיץ 2017, כשפיל קולינס יחזור לבמה אחרי 6 שנים, שלפניהן הודיע על פרישה מהופעות. הוא נועד להזכיר שיש מה לשמוע מקולינס, שהוא עדיין חי ונושם כמו שאומרת כותרת ספרו האוטוביוגרפי – Not Dead Yet . הלהיטים
"סמולטון בוי" אומר כמעט הכל על סגנונו של הבחור, שבתחילת השמונים עזב את גלזגו כדי לעשות קריירה בזכות קול פלצט נדיר. ראשיתה ב"ברונסקי ביט" (עד 1985) ההמשך ב"קומיונארדס" ובסולו. ג'ימי סאמרוויל (יליד 1958, גלאזגו, סקוטלנד) השחיל לשירים גם את המעורבות החברתית
אף על פי שעדיין אינה חלק מהמוזיקה האמריקאית המיינסטרימית, מוסיקה מזרח תיכונית התייצבה במערב כמוסיקת מועדונים על צורותיה השונות במקומות החמים של פריז, לונדון ואחרים. עלייתו של כוכב הפופ האלג'יראי חאלד בצרפת, היא אחת הדוגמאות למפנה הרב תרבותי. "גרוב ערבי"
מיטב הנעימות של צרפת כפי שערך אבינועם קונייבסקי הם האבא והאמא, הסבתא והסבא של האיזי ליסנינג * (Easy Listening). למעשה, "קרב" על פסגת ההאזנה הקלה הנסבלת והבלתי נסבלת בין שני מוסיקאים, מעבדים, מנצחים ומנהלי תזמורות צרפתיים – פול מוריה (Paul
לפני שמתחילים, תלחצו בשלט מס. 3 דיסק ראשון . השיר נקרא Dazed And Confused בלדת בלוז רוק מסעירה, העיבוד הזכיר קצת פינק פלויד. וזה לד זפלין אולטימטיבי. השירה של פלנט, הנגינה הסהרורית של הגיטרות. המעברים. שנחזור עוד פעם על מה
חברת "פוטומיו" חוצה את גבולות תחומי מוסיקת העולם לג'אז. ללא ספק חידוש. Women of Jazz הוא אוסף שמציג 10 זמרות ג'אז מעולות מצפון אמריקה במבחר של סטנדרט'ס ושירים חדשים. קלאסיקות ג'אז, ברודוויי, שירים מקוריים. יש לי חולשה מיוחדת לזמרות ג'אז
משה וילנסקי, חתן פרס ישראל (1983) שנולד בורשה ב-1910, השאיר עשרות שירים שהקלישאה "נכס צאן ברזל" של הזמר העברי אינה גדולה עליהם. הוא הזין את הזמר המקומי בלהיטים שרובם ככולם שייכים לנוף התרבותי-חברתי המקומי ולזיכרון הקולקטויווי, ושירים שהם תערובת ואולי
הנה הפתעה: תרגמו את כל 42 השירים של דאלארס לאנגלית, אבל לפחות לאוהביו שאינם דוברי יוונית – זו בשורה. ואל דאגה – דאלארס לא עבר לשיר באנגלית. דאלארס האולטימטיבי זה גם לא פוליקר. תלחצו על מס. 4 בשלט. ותבינו מאיפה פוליקר הגיע. האמת? נתתי
יותר מחמישים שנה שהחבורה הזו היא סיפור ההצלחה הגדול של המוסיקה האירית – על גווניה, ניביה, סגנונותיה. במילים פשוטות: הצ'יפטיינס הם הנציגים של הפולק הקלטי – אירלנד, סקוטלנד, האי מאן, בריטאני, וולס, קורנוול. שיתופי הפעולה עם אמנים מסביב לגלובוס, מכירות
ה"אסנטייל" מופיע גם כדיסק משולש. חברת המוסיקה המקומית מיהרה להוציא דיסק יחיד -צ אוסף של 18 שירים לקראת ההופעה של סלין דיון בקיץ ביישראל. הבעיה היא, פרט לקאבר ל"אני נהגתי כל הלילה "של רוי אורביסון, שכמעט אף אחד מלהיטיה במילניום
מי שחושב שהאוסף הזה נועד לרחבת הריקודים – צודק, אבל גם טועה. שבו בכורסה. אל תזוזו. הפעילו מערכת טובה. אני מאשר לכם להרגיש רחבת הריקודים. אבל לא חייבים רחבה או כורסה. טוב מאוד גם לדיסק במכונית. מה זה? דיסקו טרופיקלי
אני מתחיל בדיסק השני, אולי מפני שאני מת לשמוע את ארמסטרונג שר בליווי הפסנתר של דיוק אלינגטון – It Don't Mean A Thing , וזהו תזמור חם, קולח, עם סולו חצוצרה יפהפה. ואז , בקטע השני, נכנסת למערכת שלי הגברת הראשונה של הג'אז אלה פיצג'ראלד לדואט
"השירים הם החייים שלי. כמה מהם שוחזרו, חלקם שופצו, כמה מהם חודשו, אבל כולם עם מגע עכשווי". מסביר סטינג על אסופת השירים גרסת 2019. לאחר אלבום הדואטים עם זמר הראגה שאגי בשנת 2018, יוצא סטינג, שנה לאחר מכן, באוסף גרסאות חדשות למיטב
הימורים על זוכי אירוויזיון לא מעניינים אותי. אני רע בזה. 41 שירים חדשים מכניסים אותי למצב של קהות חושים. מצד שני אני המום מהסחף של חובבי האירוויזיון: שמשנה לשנה יש יותר מוטיבציה להתייחס לכל שיר כאילו אנחנו בתחרות של פסגת
