הרצון שלו להגן על הממלכה הוא כמו הרצון להיות מוגן בתוך מערכת יחסים, שתיתן תחושת שליטה בעניינים וקבלת המגיע לו. הוא אינו מרגיש כך במערכת היחסים איתה. סובבה לו את הגב. אכזבה אותו שוב ושוב. כך הוא אינו יכול להרגיש
למה צרפתית? גימיק אקזוטי? אלא מה. הישראלי שמסביר פנים לעולות החדשות מצרפת? לא לשכוח: צרפתית היא שפה שמוכרת רומנטיקה. הדואט המתקתק בין רותם כהן למזי אזרזר שופע קלילות ונחמדות. הוא מנסה להתחיל איתה, ללמד אותה מהי אהבה. היא קוראת אותו.
ירמי קפלן מרים את הפטיש בעזרתם האדיבה של מתן ספנסר ואורי רוסו. הגם שהפטיש כבד, השיר מתחיל קל ורגוע לפני שהוא עובר מסלול. ירמי לוחץ על הקול כדי להבהיר המפנה: היחסים בינו ובינה אינם מובילים לטוב. תביטו בקליפ שמצורף (של בילי
הוא חיפש את עצמו בין "כל האנשים" (תורידו ציון על ההתנסחות) ורק איתה "מצא את הרוגע". זה אומר שהוא מצא את עצמו בה? האם היא מצאה את עצמה בו? למה שנחפור? בסופו של דבר, הדואט לוקח אל משהו יותר פשוט
הכל יגמר רע. אנשים עדיין חולמים, אבל הכל לשווא. כולם שונאים את כולם. החיים שלהם הם הפסד ידוע מראש. "דפוק אותם, אלץ אותם לשלם", אלה חוקי המשחק. "אם זה לא הם, זה יהיה אנוכי" למה אני צריך לדעת את זה?
פוצ', הלא הוא אמנואל שטיינבאום, שר סיפור מעצר אישי משעשע שבסיומו פואנטה מחויכת. המסקנות מובילות בעקיפין גם לדיון הציבורי שנערך בישראל על לגליזציה של הצמח המבוקש. קורות המעצר מתוארות בטון מפוכח, בהיר מאוד, מכוון מטרה. המוסיקה פונקציונאלית, פשוטה במגינה, מעלה
מוריה אור משרטטת תחושת געגוע בדיוק אינטימי נטול דרמה. השיר הוא מבע מלודי צרוף. היא שרה על השיר של שניהם שנוגן ברדיו בצהרי היום והגביר את תשוקתה אליו, אלא שהוא לא ענה כשצלצלה. הזמן משחק תפקיד במערכת היחסים הזו, הנבנית
האם כבר הניחו לראשה את כתר "מלכת הזמר המזרחי" החדשה? לא למהר. עדיין לא ראויה. בינתיים אלה ניסיונות להכשיר את הגברת הצעירה להגיע לשם. שלא תטעו: בשביל הכתר הזה אין צורך בנתוני איכות מרשימים. די בשני כותבים שמשרבטים שיר שמחות,
בואו נקלף שוב את הבננה של ארקדי דוכין. הג'ננה כאן יותר נוגה. הפסנתר וצליל כלי המיתר לוקחים את השיר והתובנה למחוז היותר אינטימי של דוכין, שמציג את גרסת החורף לאותו שיר קיץ. דיברתי על השיר הזה בביקורת הקודמת. אז רקדנו
הטראומה שמביעה מירב הלינגר הופכת במהלך השיר למלודרמה אישית של פחד, ומצוקה נפשית. בחלום טוב לה. בחיים – אימה. זה מגיע עד האשמת אלוהים במה שעובר עליה. הטקסט מרומז מדי. המאזין חסר מידע מה הוביל את הלינגר להתפרצות בסוף השיר.
והשאלה היא: איך הוא יודע שדנה צחקה בהולנד – אם הוא אינו יודע "בגלל מה" או "בשביל מה" צחקה, כלומר את סיבת הצחוק או תכלית הצחוק. יכול להיות שהיא כתבה לו בגלויה, שהיא צחקה נורא בהולנד, אבל תספר לו רק
געגועים לאהבה שהייתה. אידיאליזציה של אהבה שלא היתה. המרחק בין תחושת הלב הסדוקה לחלום על שנים יפות. שיר מהסוג הזה עלול להפוך לממרח קיטש. הילה זהרור מצליחה להתרחק מאזורי המתיקות המלנכולית. יש משהו עדין משכנע בקול שלה, שהופך את הלחן
ניו אורדר חוזרים סולידיים, בפופ אלקטרוני שנשמע רטרו אייטיז ידידותי למשתמש. מנגינה אלגנטית, צבועה במלנכוליה מתקתקה, בעיבוד פונקציונאלי. גיטרה אקוסטית, חשמלית, קו בס טיפוסי. תזמור סימפוני כתיבול להפיכת השיר למעט יותר דרמטי. הקול של הזמר ברנרד סאמנר? הוא מעולם לא
בטח שגלעד כהנא מתייחס למצב. זרם מחשבותיו נמצא ליד המצב. לא ממש מתערב, גם אם אלה שנתנו את הנשמה צודקים. יש להודות: ההתפלספות על המצב נעימה יותר מהמצב, בטח כשהיא מגיעה על מצע EDM ידידותי למשתמש. שיכול להפוך לרגאיי, לריקוד ברזילאי
גם בקלילות של אדיר לוי יכולים לשמוע עצבות דקה, אבל היא מתפוגגת בקצב הבוסה נוסה. זה אינו טקסט שאציג בסדנה לכתיבה יצירתית, ולא רק בגלל המשפט המיותר והלא קוהרנטי "קורא מחזה עם עצמי". מצד שני, תאימותו של הטקסט למוסיקה היא
איקי לוי משתעשע במילים על יחסים בינו ובינה. אני מכיר את השירים האלה, שהטקסט הוא אמצעי, לא מטרה, בא לשרת את הגרוב, לא להיפך. השאלה "אז כבר תחליטי אני או הוא" מוציאה לשיר את אוויר האמינות. ה"בייבי בייבי" הוא איזושהי
"אל תאמין לכל מה שאתה רואה/ זה לא מים שאתה שותה", מזהירה נעמי חשמונאי ומעמידה במרכז את "הנבל הגדול", היצרן הגדול של האשליה, שטס הכי נמוך במרכבת אש (ניגוד למרכבת האש של אליהו הנביא שעלתה בסערה לשמים). היוצרת היא הזמרת
מדוע סינגל חדש של One Direction מהווה הפתעה למעריצים? אה, כן. Drag Me Down הוא הסינגל הראשון שהלהקה מוציאה מאז נטש החבר Zayn Malik בחודש מרץ. זה גם השיר הראשון של החבורה אחרי Four, האלבום שיצא בנובמבר שעבר. שינויים? חדי
קלילותו הנסבלת של הפיוז'ן האתנו-ים תיכוני, ג'אז היפ הופי של "יד אליהו", הצמד בן דנציג ואילן ארד. לא בטוח שהשיר הראשון יביא אותי למסקנות/ החלטות לגביהם, הגם שאני מברך על כל משב קליל בלילות הקיץ החמים. הבנאדם בשיחה עם עצמו
מה שהיא רצתה ממנו, מה שהוא – לא יכול. האידיאל. המציאות. הנרטיב מסופר מנקודת מבטו של המספר המודע לפערים בין לרצוי (ילד הולנדי) למצוי (לוויתן גמלוני) ולתוצאה – "לא ראיתי איך שדדו אותך הגלים". כמה מפתיע ומיוחד, שעובדיה חממה בחר
בואו נגלה את בועז טאוב. לפי השיר – רצוי וחשוב לגלות. שיר פסנתר ,שהוא התבוננות עדינה על אישה מנקודת מבטו של יוצר-זמר שמדמיין את מה שעובר עליה באמצעות מטפורה של ציפור. השיר מתחיל כשיר טבע – עננים, ציפור ורקפת. בבית
אני חייב לקבל הסבר משירי מימון: מה הביא אותה לבחור במלודרמה הזו? הרגשנות הזו מתעדת תחושה אמתית או שזו כבר איזו קונפקציה, תפירה של שיר למידותיה, כדי להמשיך להריץ הצלחה במיינסטרים? שלא כמו בתיאטרון, מוסיקה אינה עוד תפקיד במחזה חדש.
לאן היא רוצה לפרוץ? איה תמם יודעת יותר ממני, לאן היא רוצה לפרוץ. הבעיה שהשיר הרזה הזה אינו מבהיר כוונות. כולו תשוקה לפריצה סתמית. "אנשים עובדים בשביל לחיות", שרה תמם. ומה היא? חיה בשביל להיות, לחלום, לצעוק? אה, להפסיק לחשוב
חיוכה עצוב. הטוב שביניהם כבר אינו מה שהיה – "בא והולך", אבל הוא נחוש לחזק אותה בעתות משבר, ופרט להיותו המאהב, לוקח על עצמו תפקיד של מורה דרך שיפיח בה תקווה לגירוש פחדיה ("העטלפים") המשפט המסיים את השיר "הטוב אצלנו
הוא איתה בכל מקום, בכל סמטה, רחוב ומסדרון של החיים, גם כשהיא נופלת, גם כשהיא נשברת, בוערת. יגידו מסביב מה שיגידו, גם אז הוא איתה, כי כשמדברים עליה, מדברים עליו. הקיצר –הוא איתה בכל אתר, בכל מצב, וכל הרעשים מסביב
נורית גלרון משתפת את המאזין בצערה על אוהב אלכוהוליסט, שחזרתו אליה היא חזרה לאותו מקום חסר סיכוי. גם המוסיקה המלנכולית מובילה לכיוון אחד, כמו צעידה לקראת סוף ידוע מראש. טון צערה המלנכולי המוכר אינו משדר דרמה אלא יותר חמלה, הכרה
המילים כשלעצמן אינן משדרות את התחושה. על הנייר – טקסט רזה. "כשזה ער בי", שר ברק ויס, ומעלה את השאלה מה זה ה"זה" שבוער בו? ומה בדיוק "כתוב בספרים". אני לא מצליח להפליג עם ברק ויס במסלול דמיונו. ה"ורוד" שלו
מהו השיר של יהודה עמיחי שהיא מצטטת? לא מגיע לנו המאזינים להתבשם מניחוחו? שנבין מהו אושר לפי המשורר? אבל כותב המילים הכניס רק "עמיחי". מותג ספרותי יעיל. נשמע כאילו גם הזמרת אינה יודעת מהו אושר לפי עמיחי, היא רק יודעת
המוסיקה דווקא אינה קודרת. היא תוססת. מקפיצה. המצב קודר. עם ישראל ירקוד את הבננה והג'ננה של ארקדי דוכין בשמחה גלויה. ידלג בקלילות על המשפט "זה לא עניין של אהבה מתוק/ זה קטע של כותרת". המוסיקה הקצבית, הקליטה, הקלילה תגיע לרחבות.
אביגדור קהלני, תת אלוף במילואים, כתב שיר אהבה כמו תלמיד מצטיין בסדנא לכתיבת שירה. הדימויים, החריזה כמו לפי הספר. "את כמו הרוח המלטפת את המים/ ואני לך כמו נשר השומר מן השמים". וגם: "ובשתי ידייך נגעת בכל חיינו/ ובחוט זהב
