ביקורת סינגלים חדשים

החיים קשים?  עד כמה יכולים כותבי ראפ להיות נדושים. אבא איננו. אמא נלחמת כדי לקיים את החיים. חרמות בבית הספר. מול הילדות הקשה – מסיקה וריקודים. הרכב "הייפ קרו" משכפל אלף סיפורים דומים המסופרים בראפ אוטוביוגרפי. המוסיקה והריקודים כחבל הצלה?

יש סיטואציות שלא נדרש תחכום מיוחד כדי להביע תחושות. ההקבלה בין "לנשום" ו"לישון" מתבקשת  אצל כל משפחה שנייה בתקופה הזו. "טוב" ו"רע" נטענים במשמעות הכי פשוטה שלהם. אלה ערכים מוחלטים – הם תלויים בתנאים משתנים. בעולמנו מושגים כמו "טוב": ו"רע"

אביגיל רוז מתנה אהבה מחודשת עם "עזור לי" המוכר מצילה דגן בפרויקט "ארץ טרופית יפה" של אהוד מנור ומתי כספי . היא לקחה את השיר של ז'ובים לחלקה המאוד פרטית ואינטימית שלה, שרה אותו בטון חרישי, עיבוד לצלילי הגיטרה הפשוטים

אנחנו ב-2024. מלחמה בכל מקום, אובדן אהובים, שכול, ייאוש, חרדות, טראומות, ואין אופק, אין מושיע. מה נשאר? האם מוסיקה תנחם? השירים מלווים את הנופלים, וחן כהן הנפלא חוזר לשיר של אהוד מנור ומתי כספי ששרה יהודית רביץ בפסטיבל הזמר של

מיהו גיבור של מלחמה? הגיבור השקוף או האנטי־גיבור, הגיבור הלא  סטנדרטי, כפי שהחברה מצפה מאיתנו., זה שעושה מעשים שנחשבים נועזים ומחרפי נפש למרות שהוא עצמו אינו מקרין דמות כזו? וישנו  גיבור בעיני משפחתו, למעשה כל מי שיוצא להילחם ומסכן את

משי קלינשטיין נשמעת כאן אמא ריטה. תקשיבו לטונים הגבוהים הדרמטיים. העץ הוא גבוה, והיא מטפסת עליו במיומנות רבה. צלילי פסנתר  וקולות של הרמוניה שמיימית מקדמים טון דואב ונואש. משי שרה געגועים עזים לאהוב שחסר.  הלב השבור, הכאב, העצב, הזיכרונות, האור

נצא עם בר צברי לכביש הראשי לשמוע טון דאוג המסלסל בעידון שתי אהבות הכרוכות זו בזו. זו שמחכה לו בבית, השנייה – המדינה. האחת – ליבו פועם בליבה, השנייה – לא לשווא הוא הולך בשבילה. צברי שר מודעות לקונפליקט שנוצר

האם אפשרי להתיידד עם הכאב? ישנה דעה רווחת שכאב ועונג מנוגדים ואינם יכולים לגור בכפיפה אחת. אלמוג טבקה ורון נשר חברו לשיר ראפ כדי לענות על השאלה: אפשר להפוך את השחור לבהיר. בתוך החושך יש תמיד נקודות אור.  פירוט התשובה

ארז "איזי" שרון עושה אנליזה עצמית, חושף חולשות, חרדות, איך הם "בנו" אותו כולל הבחורות ששברו ת'לב, ואחרי הכל לא עושה חשבון לאף אחד. איזי אומר שיצירת אמנות נובעת מאופי ומהלך חיים,  מסדרת  את המחשבות, ושהיא מקור היצירה  בזכות ולמרות

סיעור מוזיקלי של יצרני פופ מובילים. דולי ופן את עילי בוטנר מצאו את הדרך לא רק הביתה אלא אל לב המיינסטרים. מה רצו להגיד? החיים עוברים, כל נגיעה – רגיעה, שיש עוד סיבה לחייך כשהיא לצידו, יש גם דמעות. ה"להגיע

הכותב מתכוון "להסביר" על אותן תמונות קשות באחד הימים. מה יש להסביר? למה יחכה כדי "להקריא" לה "סיפורים ממלחמה"? הרי החוויה היא כאן ועכשיו. היא קשה יותר מכל "הסבר" או "סיפור". סביר להניח שארד ריכטר  מנסה להעביר את העובר עליו

בניה ברבי שר סיטואציה של חיים על כל הסיפורים שהוא פוגש – גיבור צעיר במלחמה, מישהו שהשתגע, ואחת שאיבדה הכל, ובתוך כל זה – הניסיון לשמור על חלקת האהבה שלו, התקווה שמתוך העצב הגדול יצא חיוך. גם המוסיקה נכנסת למעגל

שינגן לה כמו פעם, שתוכל לחוות עוד רגע כזה של נצח אפוף שתיקות וסודות ו"מלאכים של פעם".  המרחקים שעליהם האהבה  נמתחת אינסופיים. אחרי "פעם את לילה" זהו עוד שיר שבו  שי המבר נחשפת כמלחינה שמתרגמת את תחושותיה בזיקה נפלאה בין

חיים בסיוט, אי ודאות, חרדות, ולא רואים לך את זה על הפנים. זה לא יעבור מהר.  מחפשים איזשהו מפלט, אבל גם אותה הוא אינו מוצא. בינתיים ממשיכים לחיות. רן דנקר עולה על הכביש הראשי כדי לספר את הסיפור. המנגינה והעיבוד

כולנו מושפעים מן המציאות הביטחונית הבלתי יציבה במדינת ישראל. החיים בצל טרור ומלחמות גורמים לנו להטיל ספק ביכולת שלנו לעמוד באירועים טראומטיים והרסניים, ואנו נותרים לעיתים קרובות עם פחד עמוק סביב השאלה כיצד ובאיזו תדירות עלינו לנקוט פעולות כדי להגן

למה מתכוון המשורר? מה מהות החלחלה (פיק ברכיים) שעוברת כליו. איך הוא ממשיך לרקוד עם חיוך בעיניים? ממה הוא רוצה להתנתק. מה דפוק במציאות שלו? על מה הוא לא נכנע? מהי "נגיעה בשמים" מבחינתו. אני מנסה לסרוק את לחציו של

גיל ויין העמיס על השיר מטאפורות כאילו דימויים הם כורח כתיבה אולטימטיבי. רוני דלומי שרה "הלב שלי סגור לשיפוצים" ואף מרחיבה את הדימוי בהתאם – לאוברול לב של שבירת קירות, בניית קומות "עם נוף אל העתיד" ואפילו תוכנית לגור שם,

אסף אמדורסקי ממולכד רגשית. חדשות שוברות לו את הלב. במקום להתנתק מהן רוצה להתקרב עוד. משא הצער כבד עליו. רוצה לבכות. לשחרר את הדמעות. מצד שני זה מרגיש לו לא נכון להתפרק ולהיות חלש, אבל כל יום נשבר מחדש, ובא

תגובת הראפרים לשבת השחורה מגיעה בסערת נקם שנפתחת במוסיקה של סרט מתח עתיר קולות שמיימיים. סאבלימינל והצל צירפו ראשים זועמים כדי לירות ראפ דורש עין תחת עין. שאלת סוגרים: השיר הזה עלול להזיק לנו בהאג? לשמש עדות אצל מי שמחפשים

קולה אומר מצוקה. כבר כילתה את דמעותיה ומילותיה. הפניה לבוקר לשמוע את קולה – מעיד על הריקנות שהשתלטה. בכל זאת חיה – ליבה דופק. השורה "מה אתה עובר עכשיו/ האם קשה הדרך/ תן לי רק איזה סימן/ יש טעם יש

קול הנשמה של עמיר בניון מסלסל את הדינמיקה בין השלם לחלקי. הוא משתמש בירח כמטפורה למשהו שקיים ומשתנה על בסיס קבוע בדגש על הקבוע. פעם הוא למטה, אבל ללא ספק יעלה וישתקם אחרי השבר. הירח מקבל את האור מהשמש. הוא

הוי הוי, הוי עדן בן זקן בת 30. יש סיבה לבכי בטונים מייללים?  הבן זוג מנסה להרגיע: יש זמן, הכל מלמעלה וגם בנינו אימפריה,. 30 זה רק מספר, ותחשבי על זה שפעם ישנו מטר על מטר, עישנו סיגריה בגשם,  ואיפה

עכשיו הזמן להפוך "הכוכב הבא" למניית זהב.  אריק סיני לא יפספס את המומנטום. תוכנית הריאליטי חשפה כישורים טובים של זמר סטורי טלר, שעד היום לא ממש נחשפו בגדול. כדי למנף מתאימים שירים למידותיו. הרומנטיקה הישנה תקום לתחייה. היא יפה כמו

מנגינת האהבה לפי תומר הדדי נושאת את משקעי הסיפור האישי של האוהב. הדואט שלו עם צחי הלוי מכיל את זיכרון הכאב שנלווה להצלה. לא ברור מהשיר  מהות הדכדוך. מה עבר על הדובר, שרק בזכות אהבה נשאר בחיים?  הישיבה במרפסת, השבת

מה זה להיות ישראלי? נדמה לי שבמלחמה הזו חשפנו את הישראלי האמיתי. יש דבר כזה.  ישראליות היא האופן בו אנו מתבוננים על עצמנו מהחוץ פנימה. להיות ישראלי זה לקטר על הארץ, להסתתר מאחורי זהות אחרת, כשאתה בחו"ל, ועם זאת להסכים

השלישיה הזו מתה  להמשיך את המסיבה שהופסקה בפסטיבל נובה. משפחות מוכות ושבורות וחברים נמצאים עדין בהלם, ממשיכים לקבור חיילים, ואליעד את ערן יוסף ויונתן שגב כבר רוקדים את אחרי המלחמה. לא, אני לא חושב שיש לחזור בכל מחיר לחיי הנהנתנות

ששון איפרם שאולוב ואודיה שרים מדם ליבם – "את/ אתה הדם שלי". יש כאן דרמה מזרחית, סרט טורקי, ים דמעות, רגשות שפורצים כמו מהר געש. אני בטוח שיש מי שמעפים לשמוע קולות כאלה מתנים אהב אחרי שעברו כבר הכל  "ריבים