![אורי מור ותמר אייזנמן - בייבי](https://yosmusic.com/wp-content/uploads/2016/01/אורי-מור-ותמר-אייזנמן-בייבי.jpg)
בייבי
לא ציפיתי למצוא את תמר אייזנמן בדואט קליל, בסגנון קאנטרי חביב. מה קרה לרוקרית? אלא שאייזנמן של השנתיים האחרונות מחפשת את עצמה (גם בעברית). הרוקרית כבר לא משחקת לידיה? מייבי. זוהי רשימה של צירופים, מעין משחק הרכבה של מילים כדי
לא ציפיתי למצוא את תמר אייזנמן בדואט קליל, בסגנון קאנטרי חביב. מה קרה לרוקרית? אלא שאייזנמן של השנתיים האחרונות מחפשת את עצמה (גם בעברית). הרוקרית כבר לא משחקת לידיה? מייבי. זוהי רשימה של צירופים, מעין משחק הרכבה של מילים כדי
כולם מחפשים את האושר. יש שבטוחים שמצאו. יש שמאמינים כי הוא נמצא מעבר לפינה. נדמה שזה המקום שבו נמצא עידן אלעד. הושט היד וגע בו. מה עושות כאן "בתולות על הרגליים"? שברתי הראש. האסימון לא נפל. אבל אז קראתי את
"גרדיניה איפה את? האלה הגדולה במעיל גשם מרופט/ איפה את הלילה?" שואל איגי פופ בשיר חדש מתוך Post Pop Depression, אלבום שהופק ע"י ג'וש הום מ"קווינס אופ דה סטון אייג'". פופ חוזר אל ימי The Idiot ו – Lust For
גם חורף הוא סוג של אסקפיזם. גשם, הפסקת חשמל, הנרות דולקים "וקצת אותך". גם חורף הוא סוג של קיטש. והנה נולד פרויקט המוגדר "שלג" בתזמון לא מפתיע – זמרות שונות שרות שירי חורף. למה חייבים להפוך כל מקבץ של שירים
אלכס טופל נסחף. האהבה שעליה הוא שר אינה פשוטה כל כך. נפשו מתאהבת. היא מטמטמת חושים. היא מציפה באור כחול. יש בה גם הגיון של הפכים, אבל עוצמתה אדירה. אצורה בתוכו לכדי הנגדה – "רציתי לצעוק לך את המילים השקטות"
מלנכולי על הגג משקיף על הבועה, ומבין שהוא חי בין חיים-מתים. השיר מנסה להתייחס אל אוכלוסייה שלמה כאל זומבים. בסופו של דבר, אחרי כל המלחמות והמהומות, חיים בה במעגל בלתי נפרץ מיום ליום, מתחתנים, עושים ילדים, לא ממש מייחלים לשינוי,
גברים כבר אינם בוכים בלילה. אובדן אהבתם נחשף לאור יום בעשרות שירים שמתכתבים עם ז'אנר הפופ הישראלי הים-תיכוני. איכשהו, שירים רבים מתנקזים ליום החתונה. הפעם, בזווית של האוהב המתייסר, שאהובת ליבו מתחתנת ממש הלילה, והוא אינו מסוגל להכיל את הכאב.
Dream Reality – מציאות החלום? Reality – מצב אמתי. Dream – חלומי, דמיוני. אסף איילון מייחל להיות שם באהבתו. בין לבין. שהמציאות תמשיך את החלום, חלום אהבה שכולו טוב, הצצה לתוך הפנטזיה, שמתרחשת אי שם במדבר. מבטיח לה להיות כל
איך אומר הפתגם: A friend in need is a friend indeed. הדרה לוין ארדי שרה את זה הכי פשוט: ידידי, הפנית אלי את הגב, כשהייתי זקוקה לתמיכה. הפגיעה הייתה אנושה – התנפצות פיזית ורגשית. השאלה – "אבל למה עכשיו?" יכולה להישמע
לצחוק או לבכות? דניאל בניה מנסה גם וגם. הקונוטציה לליצן העצוב מגיעה לקראת סיום: "וכשצריך לקפוץ תחת החישוק הבוער/ אני מרגיש כמו לוליין בסרקסטי". מה קרה? הסיפור המוכר של יחסים שבינו-בינה בנסיגה. טרום התרסקות. דניאל בניה בחר לבדוק את הנושא
המחשבה הזו עברה לא פעם למי שעצר פעם מול נופים עוצרי נשימה. ההתבוננות מולידה מחשבה: מה אנחנו מול מופלאות/עוצמות הבריאה. נועם בנאי שר את התפעמותו בגוף שני – "אתה רואה" כאילו כדי לשתף עוד מישהו בחוויה. זו יכולה להיות גם
שלמה מזרחי, האיש, הגיטרה והאגדה, לא מוכן עוד לשתוק. השיר היה צריך לצאת אחרי התפטרותו של הממונה על ההגבלים העסקיים. הגז, שר שלמה מזרחי, שייך לכולנו, אבל עושים עלינו קומבינות. התוצאה – מחירים בעננים, ואי הצדק חוגג. מסר אי-הצדק לפי
מסכן דודו, חזר גמור מהעבודה, תכנן ללכת לישון מוקדם, אבל אז הגיע טלפון ששינה תכניות. הוא יגיע לשם. היא תהיה במסיבה. יבלו עד שש בבוקר על חוף הים (עברו מן הירקון לים?) אווירה שיגעון. הלילה, יש מצב, שלא יישן לבד.
זהר ופסי עושה שימוש ב"הכניסיני תחת כנפך" של ח.נ ביאליק ("הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת") לתיאור תחושת געגועיו למי שהייתה לו מקום מסתור, שאהבתה עטפה וחיממה אותו, שזיכרונה בוער בתוכו. הטקסט אינו קוהרנטי ואינו מתעלה לרמה לירית גבוהה, אבל
"זה אני, עצמי ואני, מסלול סולו עד המוות", שרה הזמרת בקול מתכוון. גם העזר כנגד צריך פרטיות וספייס. הצטרפו להמנון האינדיבידואל. בסופו של דבר, אומר השיר, אתה לא יכול להישען – אלא על עצמך. אין כאן משמעויות מסובכות. תן למילים
היא תוהה – מה הוא יודע עליה? האם בכלל מכיר אותה? היא חשבה שתבכה, אבל לא בכתה. גם בעיניו לא ראתה דמעות. משהו מבחינתה לא ברור. תחושת הניכור מגיעה עד החלום. האם יצליח לזהות קולה כשהיא מדברת בחלומו? שירתה של
מילה אחת בערבית 'בנאדיק باناديك נותנת לנסרין קדרי לגטימציה להמשיך לנוע על קו המיינסטרים בין הערבית לעברית. בקול האמוציונאלי שלה, היא מנסה להעניק אמינות לטקסט התפור הזה, שבו שם הכותב דגש יותר על חריזה שבלונית מאשר שירה מקורית אותנטית. נסרין
המילים הן של הפסיכולוג או שלה בעצמה בשיטת ריפוי עצמי נוגד דיכאון? סימה לוי דוכין קמה בבוקר על הצד הבהיר של החיים. משכנעת עצמה שדיכאון זה לא בשבילה. חריזה פשוטה, תובנה של פסיכולוגיה לכל, שאם היא מתממשת לא תיחשב טיפול
היא התאפקה. עכשיו הגיעו מים עד נפש. תגיד את מה שיש לה להגיד נגדו. הוא הביא איתו ליחסים ביניהם את "האבן השוקעת", את "מפל המים", הוא לא אהב את המוסיקה, רק רצה לראות עצמו בתוכה, לחוש איך הוא משתקף בעיניה.
יכול להיות שאנחנו בפתחו של ז'אנר קיטורים שמח בתוך הבלגן המקומי. אין כמו עמרי גליקמן ו"התקווה 6" לחבר משהו אקטואלי על מצב ישראלי לא נורמלי. המיינסטרים של הרגאיי בעברית מסתפק באיזה "אריק" או "זוהר" או "מאיר" להרגעה. תברחו לצפון, תפיגו
נפתולי דרכי האהבה. הוא לא יבין מה בראש שלה. סיפור אהבה תמוה עם סוף לא ידוע. אילק סהלן ואורי אלמו מנסים לפצח אותה. האם האהבה תנצח או שיש משהו נוסף שצריך לתת לה. אלון אולארצ'יק מנסה לפתור את התסבוכת: היא
סי היימן מציעה חברות אמת שלאחר זוגיות. כל אחד זקוק לכתף תומכת ברגעי משבר, כאשר ה"מפלצת" שבו משתלטת עליו. היא מביעה אמונה שחברות כזו אינה רק צורך אלא הכרח. לא ברור מתי היא מדברת על המצוקה שלה ומתי על שלו.
אנחנו נרקוד את השיר הזה, כי לקובי סאבלימנל שמעוני לא בא לבכות על המצב. הוא אמנם מדבר על מדינה של משוגעים, פשע, שחיתויות בצמרת וגם מזכיר באופן הכי נדוש מה כתוב בתנ"ך על רצח, גניבה וכיבוד ההורים, אבל בסופו שלדבר
יהונתן דורון שר על פגעי הגלובליזציה באוכלוסיית העולם הענייה. מאיר גולדברג הפליא לכתוב שיר ביקורתי על הפערים בין בעלי ההון לעניים. התיאור מתייחס לבעלי ההון שמצבם הכלכלי מאפשר להם ליהנות מכל טוב ומשפע בלתי נדלה מול העניים שמנסים לשרוד. יש
לא צפיתי ב"בית ספר למוסיקה". התוכנית נשמעת לי כמו מעבדת ניסויים עם ילדים שפנים, שמי יודע מה יהיה עליהם בעוד כמה שנים. מה, לא די ב"הכוכב הבא", "דה וויס" ו"אקס פקטור" כדי לגלות את הזמרים העתידיים של ישראל? נכון: עוצמות
כמה באמת טורדת האמא שלו את מנוחת אהובתו? כל השיר הוא נאום שלה, מה עליו להגיד לה (לאמא) על מה שקורה ביניהם. בואו נצא מהנחה, שהאהובה גילתה שהיא הולכת לאיים על מקומה של אמא בחייו של הבחור. אלא מה? היא
היא מבקשת ממנו באיפוק נוגה-משתוקק להשאיר לה "חלל ריק". זה מקום שהיא תדע מה לעשות בו. זה ה"ספייס" שהיא מבקשת לעצמה, לשמור מקום לפרטיות שלה. זה הצורך שלה. היא מציעה לו להגביל את אהבתו, לא לחנוק אותה, לא לחצות את
הוא מוכן לחכות לה, כשהכל יתחבר "לרגע של נחת עם שקט / בלי פחד / ביחד שוב". ההבעה של מישה סוחינין אומרת, שהוא משתוקק לרגע הזה בכל מה שקיים אצלו מתחת למיתרי הקול. לזכותו ייאמר, שהוא ניחן במיתרי קול. זמר-זמר. מחלק אנרגיות בצורה
מה שעושה החורף לנפש בודדה ומתגעגעת. החורף כשלעצמו "מלא בגעגועים", על אחת כמה וכמה כשמדובר על חלקת הבדידות האישית – "אני לבדי במיטה/ האור בסלון לא דולק לו כבר, אין קמטים בסדין לדמותה". השיר נפתח בשירה הרמונית הנשמעת כמו ספיריצ'ואל
הדיכאון מחלחל לפופ המקומי. נציגיו הולכים ומתרבים, כנראה בצדק. שפוך ביאוסך לשיר, שחרר תסכולים, חסוך את ספת הפסיכולוג. לקובי ויטמן רע. הוא נמצא בהמתנה לטוב, כי עכשיו לא טוב, כי אי אפשר לפרוח. לא מים, לא אדרנלין. משהו שיחזיר לו