למה צרפתית? גימיק אקזוטי? אלא מה. הישראלי שמסביר פנים לעולות החדשות מצרפת? לא לשכוח: צרפתית היא שפה שמוכרת רומנטיקה. הדואט המתקתק בין רותם כהן למזי אזרזר שופע קלילות ונחמדות. הוא מנסה להתחיל איתה, ללמד אותה מהי אהבה. היא קוראת אותו.
ירמי קפלן מרים את הפטיש בעזרתם האדיבה של מתן ספנסר ואורי רוסו. הגם שהפטיש כבד, השיר מתחיל קל ורגוע לפני שהוא עובר מסלול. ירמי לוחץ על הקול כדי להבהיר המפנה: היחסים בינו ובינה אינם מובילים לטוב. תביטו בקליפ שמצורף (של בילי
הוא חיפש את עצמו בין "כל האנשים" (תורידו ציון על ההתנסחות) ורק איתה "מצא את הרוגע". זה אומר שהוא מצא את עצמו בה? האם היא מצאה את עצמה בו? למה שנחפור? בסופו של דבר, הדואט לוקח אל משהו יותר פשוט
הכל יגמר רע. אנשים עדיין חולמים, אבל הכל לשווא. כולם שונאים את כולם. החיים שלהם הם הפסד ידוע מראש. "דפוק אותם, אלץ אותם לשלם", אלה חוקי המשחק. "אם זה לא הם, זה יהיה אנוכי" למה אני צריך לדעת את זה?
גם כשהיא חושבת על ברלין כעיר מפלט ומקלט, אמא נשארת המפלט האולטימטיבי. את האישור לנסוע לשם, מקבלים ממנה. לפני ברלין, היא עדיין יצור שחייב לאכול, ורק אמא מסוגלת להושיע. להציל מרעב. זו מן הסתם הסיבה שהיא אינה מרשה לה לנסוע
מוריה אור משרטטת תחושת געגוע בדיוק אינטימי נטול דרמה. השיר הוא מבע מלודי צרוף. היא שרה על השיר של שניהם שנוגן ברדיו בצהרי היום והגביר את תשוקתה אליו, אלא שהוא לא ענה כשצלצלה. הזמן משחק תפקיד במערכת היחסים הזו, הנבנית
בואו נקלף שוב את הבננה של ארקדי דוכין. הג'ננה כאן יותר נוגה. הפסנתר וצליל כלי המיתר לוקחים את השיר והתובנה למחוז היותר אינטימי של דוכין, שמציג את גרסת החורף לאותו שיר קיץ. דיברתי על השיר הזה בביקורת הקודמת. אז רקדנו
הטראומה שמביעה מירב הלינגר הופכת במהלך השיר למלודרמה אישית של פחד, ומצוקה נפשית. בחלום טוב לה. בחיים – אימה. זה מגיע עד האשמת אלוהים במה שעובר עליה. הטקסט מרומז מדי. המאזין חסר מידע מה הוביל את הלינגר להתפרצות בסוף השיר.
אם גבי שושן עדיין מאמין בשינוי, נצטרף אליו. מה יש להפסיד. אשרי המאמין, ואשרי המאמינים לשירתו, כי תמה ואמיתית היא. שושן שר את השיר שכתב לו אוהב חממה, הבן של עובדיה חממה בטון שאומר: למרות הכל, אני מאמין. יש מקום
והשאלה היא: איך הוא יודע שדנה צחקה בהולנד – אם הוא אינו יודע "בגלל מה" או "בשביל מה" צחקה, כלומר את סיבת הצחוק או תכלית הצחוק. יכול להיות שהיא כתבה לו בגלויה, שהיא צחקה נורא בהולנד, אבל תספר לו רק
געגועים לאהבה שהייתה. אידיאליזציה של אהבה שלא היתה. המרחק בין תחושת הלב הסדוקה לחלום על שנים יפות. שיר מהסוג הזה עלול להפוך לממרח קיטש. הילה זהרור מצליחה להתרחק מאזורי המתיקות המלנכולית. יש משהו עדין משכנע בקול שלה, שהופך את הלחן
אריאל זילבר ממשיך לחטט במגירות של שמוליק צ'יזיק ז"ל. מה מיוחד בשיריו? כמעט כלום. להיפך: חוסר המיוחדות מייחד אותם, פשטות החשיבה והחריזה (אוהב – לב) הם שקורצים לזילבר. אולי החיבור ביניהם הוא כבר יותר מנטלי מאשר אומנותי. צ'יזיק עושה משהו
מישהו סיפר לה שאין מחר. אם זה נכון – היא בבעיה. יוצא מדעתה. חושבת שהיא יכולה להשתמש בהם למחוא כפיים ולרקוד. מישהו אמר לה להשאיר מאחור את כל הצער. אפשר גם להקיש על עץ, בלי עין הרע. הזמרת השוודית סיינבו
בטח שגלעד כהנא מתייחס למצב. זרם מחשבותיו נמצא ליד המצב. לא ממש מתערב, גם אם אלה שנתנו את הנשמה צודקים. יש להודות: ההתפלספות על המצב נעימה יותר מהמצב, בטח כשהיא מגיעה על מצע EDM ידידותי למשתמש. שיכול להפוך לרגאיי, לריקוד ברזילאי
גם בקלילות של אדיר לוי יכולים לשמוע עצבות דקה, אבל היא מתפוגגת בקצב הבוסה נוסה. זה אינו טקסט שאציג בסדנה לכתיבה יצירתית, ולא רק בגלל המשפט המיותר והלא קוהרנטי "קורא מחזה עם עצמי". מצד שני, תאימותו של הטקסט למוסיקה היא
יעל נעים, הזמרת הישראלית הכי מצליחה בצרפת, שרה מעין "יש לי חלום" באנגלית, במבע Soul שמתאימות לסרט ג'יימס בונד. נעים מותחת מנעד, מגיעה לעוצמות שלא שמענו ממנה. מבקשת להיוולד מחדש. להיות מובלת למקומות אחרים, לקבל תשובות לשאלות נצח לא פתורות.
כדי להבהיר שהכותרת היא התמצית של חיינו, מוביל אותנו פורטיס באמצעות גיא מר לזרם תודעה בלתי נדלה, כמו הרצאה מושרת רצופת דימויים ומטפורות העוסקים באור ובחשכה של חיינו. מנסה לגעת בחיים ומוות, יצירה ועצירה, אשמה ואמונה. למעשה, השיר הוא יומרה
איקי לוי משתעשע במילים על יחסים בינו ובינה. אני מכיר את השירים האלה, שהטקסט הוא אמצעי, לא מטרה, בא לשרת את הגרוב, לא להיפך. השאלה "אז כבר תחליטי אני או הוא" מוציאה לשיר את אוויר האמינות. ה"בייבי בייבי" הוא איזושהי
"אל תאמין לכל מה שאתה רואה/ זה לא מים שאתה שותה", מזהירה נעמי חשמונאי ומעמידה במרכז את "הנבל הגדול", היצרן הגדול של האשליה, שטס הכי נמוך במרכבת אש (ניגוד למרכבת האש של אליהו הנביא שעלתה בסערה לשמים). היוצרת היא הזמרת
קלילותו הנסבלת של הפיוז'ן האתנו-ים תיכוני, ג'אז היפ הופי של "יד אליהו", הצמד בן דנציג ואילן ארד. לא בטוח שהשיר הראשון יביא אותי למסקנות/ החלטות לגביהם, הגם שאני מברך על כל משב קליל בלילות הקיץ החמים. הבנאדם בשיחה עם עצמו
בואו נגלה את בועז טאוב. לפי השיר – רצוי וחשוב לגלות. שיר פסנתר ,שהוא התבוננות עדינה על אישה מנקודת מבטו של יוצר-זמר שמדמיין את מה שעובר עליה באמצעות מטפורה של ציפור. השיר מתחיל כשיר טבע – עננים, ציפור ורקפת. בבית
אילן שערי מנסה לייצר תמונה אידילית של עולם מושלם שאליו הוא כמה לחזור. יש בו "תום של פרח" שיבשר על "חום של בית מוקף ירח". התמונה מגיעה מתוך חלום שמתרחש ב"שדה הכפור שבו צעדנו תחת קרן שמש בודדה". שמש, ירח
הוא הטריף אותה כאשר הם עפו בחלום. הוא אמר לה: "תסתכלי עלי, אני אעוף כה גבוה, שאתקע בעצים, וכך את תעשי" והיא: "אני שכחתי שאני בחלום, וכך גם אתה. אני הלכתי לנחל, הפתעתי ילדים קטנים, הם צחקו עלי, אז טבלתי,
אני חייב לקבל הסבר משירי מימון: מה הביא אותה לבחור במלודרמה הזו? הרגשנות הזו מתעדת תחושה אמתית או שזו כבר איזו קונפקציה, תפירה של שיר למידותיה, כדי להמשיך להריץ הצלחה במיינסטרים? שלא כמו בתיאטרון, מוסיקה אינה עוד תפקיד במחזה חדש.
גם כשיש כבר מי ש"ישמור עליה" – עדיין היא אינה בטוחה שיהיה לכך המשך. "שוכחת מכל הפחדים שלי רק לבינתיים". רוני דלומי מוותרת על אינטימיות. היא הפכה את הסיפור למלודרמה. את פרץ הרגשנות מקדמת הפקה מנופחת של צליל כלי מיתר
לאן היא רוצה לפרוץ? איה תמם יודעת יותר ממני, לאן היא רוצה לפרוץ. הבעיה שהשיר הרזה הזה אינו מבהיר כוונות. כולו תשוקה לפריצה סתמית. "אנשים עובדים בשביל לחיות", שרה תמם. ומה היא? חיה בשביל להיות, לחלום, לצעוק? אה, להפסיק לחשוב
חיוכה עצוב. הטוב שביניהם כבר אינו מה שהיה – "בא והולך", אבל הוא נחוש לחזק אותה בעתות משבר, ופרט להיותו המאהב, לוקח על עצמו תפקיד של מורה דרך שיפיח בה תקווה לגירוש פחדיה ("העטלפים") המשפט המסיים את השיר "הטוב אצלנו
הוא איתה בכל מקום, בכל סמטה, רחוב ומסדרון של החיים, גם כשהיא נופלת, גם כשהיא נשברת, בוערת. יגידו מסביב מה שיגידו, גם אז הוא איתה, כי כשמדברים עליה, מדברים עליו. הקיצר –הוא איתה בכל אתר, בכל מצב, וכל הרעשים מסביב
נורית גלרון משתפת את המאזין בצערה על אוהב אלכוהוליסט, שחזרתו אליה היא חזרה לאותו מקום חסר סיכוי. גם המוסיקה המלנכולית מובילה לכיוון אחד, כמו צעידה לקראת סוף ידוע מראש. טון צערה המלנכולי המוכר אינו משדר דרמה אלא יותר חמלה, הכרה
המילים כשלעצמן אינן משדרות את התחושה. על הנייר – טקסט רזה. "כשזה ער בי", שר ברק ויס, ומעלה את השאלה מה זה ה"זה" שבוער בו? ומה בדיוק "כתוב בספרים". אני לא מצליח להפליג עם ברק ויס במסלול דמיונו. ה"ורוד" שלו
